האם עדות של עד מדינה כשרה לפי ההלכה?

(צילום: שאטרסטוק)

עדותו של "עד מדינה" באה לשפוך אור על פעילות פלילית באמצעות עדות של מי שהכיר את הפעילות הפלילית או אף היה שותף לה. בדרך כלל "עד המדינה" נאות לתת את עדותו ולהפליל את חבריו בתמורה לטובת הנאה מסוימת כגון הימנעות מהעמדתו לדין או הפחתה בעונש וכדו'. לאור האמור יש לבחון האם עדות של מקבל טובת הנאה בגין עדותו קבילה בבית הדין אף במקרה בו אין כל חשש כי עדותו תהיה מוטית בגין טובת ההנאה שהוא קיבל.

מקור הדין

הגמרא במסכת בבא בתרא (מב ע"ב – מג ע"א) מבארת כי שמואל הסובר ששותפים יכולים להעיד האחד לטובת השני מתייחס למקרה בו לשותף המעיד אין כל נגיעה אישית בעדות, כמו כן, הגמרא מעמידה את דינו של שמואל בעדות המתייחסת לכשרות רכישת הקרקע בעבר, וזאת כנגד מערער הטוען שהקרקע היא שלו וכי הרכישה בעבר נעשתה שלא כדין.

עוד מבארת הגמרא כי במקרה זה נטרול הנגיעה האישית יכול להתרחש במקרה בו השותף המעיד נתן את חלקו במתנה לשותפו, תוך שהוא מעמיד לו אחריות(כתב שיפוי) כי אם נושה יבקש לגבות מהקרקע בגין שיעבוד ישן, אזי השותף לשעבר ישפה את מקבל המתנה בגובה שווי המתנה. "ואזדא שמואל לטעמיה דאמר שמואל השותפין מחזיקין זה על זה ומעידין זה על זה... ומעידין זה לזה אמאי נוגעין בעדותן הן הכא במאי עסקינן דכתב ליה דין ודברים אין לי על שדה זו וכי כתב לו מאי הוי והתניא האומר לחבירו דין ודברים אין לי על שדה זו ואין לי עסק בה וידי מסולקות הימנה לא אמר כלום הכא במאי עסקינן כשקנו מידו וכי קנו מידו מאי הוי הרי מעמידה בפני בעל חובו דאמר רבין בר שמואל משמיה דשמואל המוכר שדה לחבירו שלא באחריות אין מעיד לו עליה מפני שמעמידה בפני בעל חובו הכא במאי עסקינן דקביל עליה אחריות אחריות דמאן אי נימא אחריות דעלמא כל שכן דניחא ליה אלא אחריות דאתיא ליה מחמתיה"

מתוך דברי הגמרא עולה כי עדות שיש בה איזו נגיעה אישית של המעיד, הרי היא פסולה ואין לתת לה משקל.

לאור האמור עדותו של השותף לשעבר האומרת כי רכישת הקרקע בעבר הייתה כשרה ושהמערער אינו דובר אמת, איננה קבילה, משום שקיים חשש כי לשותף לשעבר יש אינטרס שהקרקע לא תעבור למערער אלא תישאר ביד שותפו מקבל המתנה, כדי שנושה של השותף לשעבר יוכל לגבות מהקרקע מכוח שיעבוד ישן שהוטל בעבר על חלקו. (כמבואר לעיל נגיעה אישית זו איננה קיימת באם השותף המעיד נתן לשותפו כתב שיפוי בגין רכישת חלקו, וממילא השותף המעיד יצטרך בכל מקרה לשפות את שותפו עובדה המסירה כל נגיעה אישית של השותף המעיד).

דין זה נפסק להלכה בשולחן ערוך (חו"מ סי' לז סעי' א) "כל עדות שיש לאדם הנאה בה פסול להעיד, לפיכך קרקע של שני שותפים ובא אחד להוציאה מתחת יד האחר לומר שאותו שמכרה להם גזלה ממנו אין שותפו מעיד לו עליה לפסול עידי המערער...וצריך שיקבל עליו שאם יבוא בעל חוב ויטרפנה מיד השותף ישלם לו דמיה..."(ואז יהיה לו מותר להעיד).

חשש הנגיעה האישית

הרשב"ם (ב"ב מג ע"א) מבאר כי הנגיעה האישית של השותף לשעבר עוסקת ברצון שלא לעבור על האיסור של "לווה רשע ולא ישלם" ולכן השותף לשעבר יהיה מעוניין להעיד כי רכישת הקרקע הייתה כדין, וממילא הנושה יוכל לממש את השעבוד הישן שהוטל על חלקו, למרות שכיום חלק זה שייך לשותפו מכוח מתנתו.

תוס' (ב"ב מג ע"א ד"ה מפני שמעמידה ) מקשים מדוע הגמרא אומרת שמהות הנגיעה האישית היא החשש לעדות שרכישת הקרקע נעשתה כדין רק כדי שנושה יוכל לממש את השעבוד הישן על חלק הקרקע שניתן במתנה, לכאורה הגמרא הייתה יכולה לומר שהנגיעה האישית היא חששו של נותן המתנה מפני תרעומת וכעסו של מקבל המתנה, בגין נטילת המתנה ממנו על ידי הנושה. על כך מתרצים תוס' כי החשש מפני כעסו של השותף מקבל המתנה אינו מספיק כדי לפסול את השותף לשעבר מלהעיד.

הסמ"ע (חו"מ סי' לז סע"ק א) כתב על פי דברי הטור, השו"ע חו"מ סי' לז סעי' טו ועוד ראשונים, כי הנגיעה האישית מפני אי הרצון להיות "לווה רשע ולא ישלם" יכולה להוביל לעדות שקר וזו הסיבה שהשותף לשעבר פסול לעדות.

עוד כתב הסמ"ע כי לשיטת בעל ספר "עיר שושן" פסול השותף לעדות אינו נובע מהחשש לעדות שקר, אלא נובע מהכלל ההלכתי הפוסל כל אדם להעיד לטובת קרובו וביאר הש"ך (חו"מ סי' לז סע"ק א) כי לעיר שושן היה קשה כיצד ניתן להסביר שבגין החשש מפני האיסור של "לווה רשע ולא ישלם" השותף לשעבר יעיד שקר כדי שנושה שלו יוכל לגבות את החוב מהחלק שהוא נתן במתנה לשותפו, והרי איסור שקר הוא גם עבירה חמורה, וממילא מדוע יש לחשוש שהעד יעיד עדות שקר מפאת חששו לעבור על איסור אחר של לווה רשע ולא ישלם.

על כך ביאר העיר שושן כי פסול העדות אינו נובע מהחשש לשקר או להטיית דבר העדות מן האמת, אלא פסול העדות נובע מכך שההנאה מן העדות הופכת את המעיד למעין קרוב אל עצמו, אשר עדותו איננה קבילה מכוח הכלל ההלכתי הפוסל כל אדם קרוב לעדות, כפי שמשה רבינו נפסל מלהעיד על אהרון אחיו למרות שלא קיים כל חשש לעדות השונה מן האמת. (ועיי"ש שהביא סייעתא לביאורו מדברי המהר"ם מלובלין וכן הרחיב בביאורו כי פסול הנגיעה בכהאי גוונא מתייחס רק לעדות זכות ולא לעדות חובה, ואכמ"ל)

העולה מן הדברים

מן האמור עולה כי יש הסוברים שפסול עד בעל נגיעה אישית בעדותו, נובע מהחשש לעדות שקר וממילא גם בעדות של עד מדינה בבית הדין באם הוא מקבל טובת הנאה, יכול להתעורר חשש של עדות שקר, אך יש הסוברים כי טובת הנאה הניתנת לעד, הופכת אותו לכביכול קרוב לעצמו, שהרי הנאה אישית הופכת את האדם לקרוב לעצמו לא פחות ממה שהוא קרוב לקרוביו האחרים שהוא נפסל מלהעיד עבורם. פסול זה אינו נובע בהכרח מחשש עדות שקר, אלא זהו פסול כללי של התורה שחל אף במקרה שאין כל חשש לעדות שקר.

לעניין זה יובהר כי עדותו של עד מדינה בבית הדין יכולה להיפסל גם מדין עד רשע הפסול לעדות וזאת במקרה שעד המדינה מעיד על עבירה שהוא עבר ביחד עם אותם אלו שהוא מעיד נגדם וממילא עדותו נפסלת גם מכוח הכלל ההלכתי הפוסל אדם רשע מלהעיד (עי' חו"מ סי' לד ).

הדברים נכתבו לעיון ולימוד ואין בהם כל הוראת הלכה למעשה.

לתגובות stern1416@gmail.com