הגמרא בגיטין (לו ע"א) אומרת כי הימנעות מלהלוות לפני שנת השמיטה בגלל החשש שמצוות שמיטת כספים, תשמט את החוב, היא אסורה. איסור קפיצת הלב מלהלוות לפני שנת השמיטה נלמד מהפסוק "השמר לך פן יהיה דבר עם לבבך בליעל לאמר קרבה שנת השבע ורעה עינך באחיך האביון ולא תתן לו..."
הגמרא במסכת מכות (ג ע"ב) אומרת כי אומנם שמיטת כספים גורמת לשמיטת חוב הלווה כלפי המלווה, אך אם בגין ההלוואה, הלווה נתן למלווה משכון אזי אין שנת השמיטה משמטת את החוב.
מתוך דברי הגמרא לומד החפץ חיים בנתיב החסד (פרק א סע"ק יב) כי סוגיית הגמרא בגיטין העוסקת באיסור קפיצת הלב והימנעות מהלוואה, עוסקת בהלוואה שלא ניתן בגינה משכון, משום שהמלווה חושש שמא הוא יפסיד את כספו בשנת השמיטה, לאור הדברים מסיק נתיב החסד, כי אין איסור להלוות ללא משכון והבחירה ביד המלווה אם לבקש בטחונות לממון שהוא נותן ביד הלווה.
אומנם מצוות ההלוואה איננה מחייבת לקיחת משכון מיד הלווה, וגם מי שמלווה ללא משכון, מקיים את מצוות התורה, אך בכל זאת אין להלוות ללא פרישת הגנה מסוימת על כסף ההלוואה. ההגנה על המלווה איננה בהכרח ערובה או בטחונות בגובה ההלוואה, אלא החשש העיקרי הוא מהשתמטות הלווה וכפירתו בדבר החוב.
הגמרא בבא מציעא (עה ע"ב) אומרת שאסור לו לאדם להלוות בלי שעדים יהיו נוכחים במעמד ההלוואה, וכל המלווה ללא עדים הרי הוא עובד בלפני עיוור לא תתן מכשול, משום שהלוואה ללא משכון או ללא תיעוד אחר יכולה לגרום ללווה לכפור בחובו ולומר כי הוא כלל לא קיבל הלוואה מאת מי שטוען כי הוא המלווה.
דין הגמרא נפסק להלכה בשולחן ערוך (חו"מ סימן ע סעי' א) האומר כי אסור להלוות ממון ללא תיעוד של דבר החוב וקיום ההלוואה, לכן לכתחילה ראוי לכתוב שטר בעת מתן המעות. באם דבר ההלוואה לא תועד בשטר, אזי יש על המלווה לבקש מהלווה שיעמיד לו משכון כנגד ההלוואה, באם המלווה לא הבטיח את ממונו גם באמצעות משכון, אזי יש לו למלווה להעמיד עדים על דבר ההלוואה בכדי שאם יידרש תהיה להם אפשרות להעיד בבית הדין על קיום החוב.
הסמ"ע (חו"מ סי' ע סע"ק ג-ד) מבאר כי השולחן ערוך מעמיד מדרג של הגנות על המלווה, וכי יש הבדל בין האופציות השונות להגנה. תיעוד ההלוואה בשטר איננו ניתן לסתירה, והוא אינו יכול לעורר כל ויכוח על גובה הסכום או הפירעון, וזאת משום שכל עניין ההלוואה ופרטיה כתובים ומתועדים בשטר, לעומת זאת אם המלווה נטל מהלווה משכון, ייתכן כי בעתיד יתעורר ויכוח האם שווי המשכון תואם את גובה ההלוואה, וכן נאמנות המלווה על קיום החוב, יכולה להגיע רק עד לגובה שווי המשכון ולא יותר מכך. גם תיעוד ההלוואה באמצעות עדים יכול לעורר בעיה, וזאת משום שהעדים הם בני אדם העשויים לשכוח, או לא להיות זמינים לצורך מתן עדות, ועל כן הפתרון של כתיבת שטר הוא הראוי ביותר.
ביחס למתן הלוואה ללא עדים, מביאה הגמרא (בבא מציעא עה" ע"ב) את דעת רב יהודה בשם רב, הסובר כי המלווה בלא עדים, הרי הוא עובר על האיסור של לפני עיוור לא תתן מכשול, וזאת משום שהיעדר תיעוד דבר ההלוואה, יכול להוביל את הלווה לכפירה בקיום החוב ולהיכשל בדבר עבירה. בסוגיית הגמרא מובאת גם דעת ריש לקיש הסובר, כי המלווה ללא עדים הרי הוא גורם קללה לעצמו, משום שפעמים הלווה כופר בדבר קיום החוב, ורעיו של המלווה עלולים להאמין ללווה שהוא אינו חייב, ובכך לחשוב כי המלווה אינו הגון וכי הוא תובע אדם כשר ללא כל הצדקה.
הפלפולא חריפתא (על הרא"ש ב"מ עה ע"ב) מבאר כי ריש לקיש שאומר שהמלווה ללא עדים גורם רעה לעצמו, מבקש בדבריו אלו לחלוק על דברי רב ולומר, כי הלוואה ללא עדים (וללא כל תיעוד או הגנה אחרת כגון משכון) איננה עולה לכדי איסור לפני עיוור לא תתן מכשול, אלא יש בה רק חשש עתידי ודברי המלצה למלווה, שמא הוא ייפגע מאי תיעוד ההלוואה, עת אשר הלווה יכפור בקיום החוב ויסרב לשלם את דמי ההלוואה.
לאור הבנה זו כתב הפלפולא חריפתא כי ייתכן שאלו המלווים ללא שטר או עדים, סומכים על דברי ריש לקיש שאינו אוסר את העמדת ההלוואה ללא עדים או שטר מכוח האיסור של לפני עיוור לא תתן מכשול, אלא רק נותן המלצה למלווה כדי שלא ייגרם לו נזק.
להלכה פסק השו"ע (חו"מ סי' ע סעי' א) גם את דברי רב וגם את דברי ריש לקיש, וממילא המלווה בלא עדים או שטר, הרי הוא עובר על האיסור של לפני עיוור לא תתן מכשול. בשו"ת מנחת יצחק ( חלק ה סימן יט) כתב, כי לפי השיטות הסוברות שמעמדו של הצ'ק בימינו הוא בדומה לשטר החוב, אזי לשיטות אלו ניתן כיום ליישם פתרון פשוט לאיסור ההלוואה ללא שטר, וזאת באמצעות כתיבת צ'ק בטחון למלווה על גובה ההלוואה, יש לציין כי פתרון זה יהיה נכון רק אם הלווה לא יוכל לכפור בתוקף הצ'ק, אך אם קיימות נסיבות אשר יוכל להיטען כי המלווה שמחזיק בצ'ק אינו מחזיק בו כדין, או שהחזקתו בצ'ק אינה מהווה ראיה לאמיתות החוב, אזי גם לשיטות שמעמדו של הצ'ק הוא בדומה לשטר חוב, אין הצ'ק של ימינו יוכל לשמש כשטר העונה לדרישת השולחן ערוך בחו"מ סי' ע.
הדברים נכתבו לעיון ולימוד ואין בהם כל הוראת הלכה למעשה.