גביית חוב פעמים שהיא יוצרת מתח רב בין הנושה לבין החייב. בדרך כלל נקודות המחלוקת מתעוררות במצבים בהם החייב אינו עומד בהסכם התשלומים ובפריסת החוב.
מצד אחד הנושה מעוניין לקבל את כספו המגיע לו ומאידך החייב אשר ברוב המקרים אינו מעוניין להתחמק מתשלום חובותיו, מתקשה להשיב את החוב מפאת מצבו הכלכלי הקשה.
בהלכה מצינו שבמצבים מן הסוג המתואר קיימות זכויות וחובות גם לנושה וגם לחייב, מצד אחד יש להכיר באופן מלא בזכות הנושה לגבות את כספו ולדאוג לכך שהנושה יקבל את המגיע לו על פי הדין, מאידך יש לשמור על כבודו ועל אורח חיים בסיסי של החייב.
בפרשת משפטים התורה אומרת "אם כסף תלווה את עמי את העני עמך לא תהיה לו כנושה " "אם חבול תחבול שלמת רעיך עד בוא השמש תשיבנו לו כי היא כסותו לבדה היא שמלתו לעורו במה ישכב" (שמות כב' פס' כד פס כו) בפרשת כי תצא התורה מתייחסת לעיקול כלי העבודה של החייב "לא יחבול ריחיים ורכב כי נפש הוא חובל" (דברים כד' ו')
ציוויי התורה הובאו בשולחן ערוך (חו"מ צז' ב')אשר כותב כי אין לו לנושה לבצע פעולות שונות בכדי לבייש, להפחיד או להכביד נפשית על החייב בכדי לגרום לו לשלם את חובו.
עוד כתב השולחן ערוך( חו"מ צז' א') שמצוות ההלוואה חשובה יותר ממצוות הצדקה וכי מצוות ההלוואה כוללת את כל מי שנזקק בעת בקשת העזרה. לכן יש מצווה להלוות גם לעשיר אשר נצרך לדבר מה או לעצה טובה והכוונה.
גם החייב צריך לנהוג באופן הגון וישר, בשו"ע (חו"מ צז' ג-ד) נפסק כי אסור לחייב להשהות אצלו ממון ולדחות את הנושה בלך ושוב.
כמו כן נפסק שאסור לבקש הלוואה ולהוציא את הממון שלא לצורך ובכך גם להקשות על הנושה לגבות את כספו והעושה כן מוגדר כרשע ומוטב שלא לסייע לו במתן הלוואה.
לאחר שהוצגו ההלכות אשר מחייבות את הלווה לנהוג בהגינות וביושר ולא לנצל את איסור התורה שחל על הנושה שלא להיות כנושה ולא להפעיל אמצעי הפחדה או לחץ נפשי וכדומה.
יש לדון כיצד ניתן לגבות חוב מאותם אשר נקלעו לסיטואציה כלכלית קשה ואין להם די ממון בכדי לפרוע את חובם או לחילופין כיצד ניתן לגבות מחייבים אשר נוהגים שלא ביושר ומגלים התעלמות מחובם.
חובת התשלום של הלווה או החייב משליכה באופן ישיר על אופני הגביה.
הרשב"א (שו"ת הרשב"א ח"א סי' א' קמג') כתב שאין מרחמים בדין ואף בשביל חוב מועט (בנסיבות מסוימות) ניתן להוציא את הלווה מדירת מגוריו.
הרמב"ם (הלכות מלווה ולווה פרק א' הלכה ו') פוסק שאין לתת שום משקל לטענת הלווה כי אומנם יש לו נכסים וממון, אך הם משועבדים לעכו"ם שידם תקיפה והוא חושש שאי תשלום חובו לנושה הגוי יוביל למאסרו ביד העכו"ם.
אי קבילות הטענה נובע מכוח הדין שכלל ישראל מצווים לפדות את שבויי ישראל וממילא החשש למאסר החייב ביד העכו"ם הוא אינו עובדה מוחלטת.
לכן יש לגבות מהחייב את הממון שמגיע לנושה היהודי, ובאם תתעורר מצוות פדיון שבויים אזי חבריו היהודים יצילהו מיד העכו"ם.
מתוך דברי הרמב"ם למד המהרי"ל (שו"ת מהרי"ל החדשות סי' קצו') שהחייב אינו יכול לעכב בידו נכסים שמשועבדים לעכו"ם, גם במקרה שאי תשלום החוב יוביל לחשש פיקוח נפש של החייב.
משום שמאסר בידי העכו"ם יש בו חשש פיקוח נפש ובכל זאת פסק הרמב"ם שניתן לגבות את נכסי החייב שמשועבדים לעכו"ם, למרות שקיימת אפשרות שהחייב ייאסר, ממילא ניתן ללמוד כי על החייב לעמוד בהתחייבות התשלום שלו ואין להותיר את הנושה ללא אפשרות לקבל את כספו.
עוד מבארים האחרונים כי גם מכוח מצוות הצדקה שהנושה חייב בה, לא ניתן להורות למלווה לוותר על דמי החוב בכדי לסייע לחייב.
משום שפרנסת החייב או ההשלכות מקשייו הכלכליים, אינם צריכים להיות מוטלים אך ורק על כתפי הנושה, אלא זהו עניין ציבורי הנובע ממצוות הצדקה שכלל הציבור חייב בה.
לכן הנושה זכאי לדרוש ולקבל את כספו בחזרה ובאם תערך מגבית עבור החייב גם הנושה ייטול בה חלק וישתתף ביחד עם כלל הציבור, מכוח מצוות הצדקה שחייבים בה כלל הציבור, אך לא נדרש ממנו לשאת בכל הנטל לבד.
דין נוסף המחזק את כוח הגביה ואת מחויבות הלווה לפרעון החוב נפסק בשו"ע (חו"מ סי' צז' סעי' טו') כי בהגיע זמן הפירעון שליח בי"ד יכול להיכנס לבית החייב ולכוף אותו לשלם, משום שפריעת בעל חוב מצווה.
אלא שלמרות עוצמת החובה וכוח הגביה שיכולים להיות מופעלים על הלווה, יש להבחין בין לווה בעל ממון שכובש את ממונו ואינו פורע את חובו, לבין חייב אשר מתקשה להשיב את כספי ההלוואה.
הרמ"א( חו"מ צז' טו')כותב כי כפיית החייב נעשית רק ביחס ללווה אשר יש לו יכולת כלכלית לשלם, אך חייב אשר מצבו הכלכלי רעוע אין כופים אותו או חובשים אותו בבית האסורים.
כך גם כתב המהרשד"ם (חו"מ סי' שצ') שסנקציית מאסר חייבים מופעלת רק על חייבים שיש בידם יכולת כלכלית לפרוע את חובם אך בשרירות ליבם הם כובשים את ממונם ואינם פורעים את החוב.
אבל חייב שמוגבל באמצעים או חייב שפעל בתום לב אך איתרע מזלו והוא לא הצליח בעסקיו, אין להפעיל כנגדו את סנקציית המאסר.
דין נוסף שמורה על התחשבות במצבו הכלכלי של החייב מבלי לערער את עוצמת הגביה שמופעלת כנגדו נפסק בשו"ע (חו"מ צז' סעי' כג') שבתוך הליך גביית נכסיו של החייב יש להשאיר לו כלי מחיה בסיסיים וכן כמה כלי אומנות וכדו' בכדי שהוא יוכל להמשיך ולהתקיים.
סקירה הלכתית זו יכולה לשמש כמעין הקדמה ושירטוט קווי התחום שבין חובת הלווה לפרוע את חובו לבין ההתחשבות בצרכיו ובמצבו הכלכלי של החייב.
בעז"ה בטורים הבאים ייסקרו דינים נוספים המשליכים על אפשרויות הגביה ועל הסדרי חוב ותספורות לאג"חים.
הדברים נכתבו לעיון ולימוד ואין בהם הוראת הלכה למעשה. לתגובות: stern1416@gmail.com