ג' שואלת:
הבת שלי התחילה כיתה א'. בשלושת הימים הראשונים הייתה נלהבת ומייד כשחזרה מבית הספר פתחה לבד את הילקוט וכמעט שלא נעזרה בי. היום אני מרגישה פתאום רפיון. אין לה כוח ואין לה חשק ואני לא יודעת כיצד להגיב. ללחוץ, להכריח, להניח. אני לא יכולה לתת לה להגיע לכיתה בלי שיעורי בית אבל אני גם פוחדת להפעיל עליה לחץ שיתסכל אותה. מה עושים?
אמא יקרה.
את מתארת תהליך אופייני מאד לילדות בתחילת כיתה א'. בדרך כלל הוא מתרחש כשבועיים לאחר פתיחת שנת הלימודים, אצל הבת שלך הוא הקדים קצת. הילדות הקטנות מרוגשות מאד משדרוג המעמד שלהן כתלמידות כיתה א' ובתקופה הראשונה נושמות רק את ההתרגשות והשמחה. פתאום, וזה באמת די פתאומי, מגיע תחושת המחוייבות, הלחץ, הקושי, לאו דווקא קושי לימודי אלא בדרך כלל קושי נפשי שמחייב פתאום עמידה במטלות, צורך להגשים ציפיות ולעמוד במשימות של בית ספר, לעמוד במשימות של המורה.. ואז, לפעמים ממש בבת אחת יורד החשק, ואין כוח, והילדות צריכות לעבור תהליך מחודש כביכול של כניסה לכיתה א' על כל המשתמע מכך- החוויה לצד המחוייבות.
לעניין ביתך- את צודקת מאד כשאת חוששת ליצור אצלה לחץ אולם כדאי שגם את לא תהיי לחוצה, התהליך הוא כאמור טבעי וצפוי. שבי איתה ביחד, הוציאו ביחד את המחברות. מותר גם לפתוח אותן בשבילה, מותר אפילו לעזור לה לגזור ולהדביק. אם היא מרגישה כרגע ששיעורי הבית הם מטלה כבדה חשוב מאד שתרגיש כי יש מי שמסייע לה ותומך בה. כדאי לכתוב למורה במחברת קשר על המאמץ הגדול שהשקיעה בהכנת השיעורים כדי שגם המורה תשבח ותעודד אותה. אם תוך מספר ימים בכל זאת העסק לא מתאזן כדאי ורצוי להרים טלפון למורה ולבקש ממנה להתגייס לעניין. לילדות יש נטייה חזקה מאד לרצות את המורה וכדאי לנצל זאת.
דבר אחרון, חשוב לבדוק כמובן אם אין לביתך קושי אובייקטיבי אמיתי שמקשה עליה את הכנת השיעורים. קושי מוטורי או אחר. במידה ואת יודעת או אפילו חושדת במשהו- רוצי לבדוק ולטפל. עכשיו הזמן.
בהצלחה רבה.