ה'קוקוריקו' שהציל את העיירה | סוד 'הקסם הצפתי' נחשף: מנהיג עם חיבוק מצליח יותר

בהתקרב חג הפסח, עת נחוג בדיצה ובחדווה את החג, החל מתחילת קדושת ליל הסדר, בה נסב בקדושה ובטהרה סביב השולחן, נודה ונהלל יחדיו להשי"ת על כל הניסים והנפלאות שעשה עם אבותינו בימים ההם, ובתפילה שנזכה לראות את הישועה גם 'בזמן הזה', נאמר ונפזם יחדיו מזמירות החג, ומאמרי ההגדה כפי שקיבלנו דור אחר דור מורשה זה עידן עדנים מסורת של אלפי שנים.

ניגשתי למחותן הרם, כה אץ ורץ בשמחה לקראתי, אך לא רק לקראתי, אלא לכל אחד מהנוכחים שהטריח ובא להשתתף בשמחתו, חיבק ונישק תוך שהוא מאחל ברכות לרוב, ושוב, לא שאני ח"ו צריך את כל הקרבה, אך זה דבר המחמם לבבות, יהודי הטריח ובא לשמחה, לתת לו הרגשה, 'הנה ראיתי אותך, כה חשובה לי בואך'.

לא אחת נתקלים אנו בחתונות המוניות, עד שמוצאים חניה ליד האולם, וכמובן בייביסיטר לילדים בבית וכו', ועולים למעלה לחתונה, המחותן שכה עסוק בשמחתו, עסוק גם לעת זו במצוות ריקודין, ואינו זורק כל מבט להוא שהקדיש מזמנו היקר, בשעות הלילה, לצאת מביתו להשתתף בשמחתו, זה נותן הרגשה מאוד לא נעימה, בדרך כלל מסתיים הסיבוב הלילי ליד הבר בחתונה, וכעבור דקה יוצאים מהאולם, בהבטחה גמורה בלב שלא חוזרים יותר לשמחות של האדם הנ"ל, אך לא כן כאן בצפת, המחותן קידם כל אחד בחיוך ובחיבוק עז, ובהמשך, אף יצא בריקוד אישי עם כל אחד.

השתתפתי בשמחה, ובסיום השמחה, שוב ניגשתי למחותן והוא הודה לי על הגעתי, וכה שמחתי שזכיתי להשתתף בשמחת חתן וכלה, על אף הדרך הארוכה שעשיתי מהמרכז עד לצפת.

בדרך חזרה, לקחתי עמי ברכבי את אחד מגדולי המקורבים לבית 'אזמרה' בצפת, בחור יקר, עם לב זהב, פיקח עצום, שמתפרנס יפה ב"ה, שאלתי אותו על אם הדרך: מה סוד הקסם של הרב מנדי? מה הוא משך אותך יותר ממורה דרך אחר, מאדמו"ר גדול רם ונישא אשר יש לו שמונה מאות משפחות וכו'? מה גרם לך להתאהב במקום הזה, ולהתייעץ עם הרב על כל צעד ושעל?

ארך דקה, והוא השיב לי על רגל אחת: "הדור הבא חייבים כאלו מנהיגים - מנהיגים שיחבקו את החסידים, כי רק בחיבוק, רק ככה יצליחו למשוך תשומת ליבם של החסידים, ובפרט של הדור הצעיר".

איני מדבר ח"ו על שום אדמו"ר או מנהיג קהילה אחרת, עפר אנחנו תחת כפת רגליהם, דבריהם קדושים, ואת אמרתם אנו נבצע באש ובמים, אך לדור הנוכחי, וכן לדור הבא, צריכים 'מנהיגי חיבוק'... פשוטו כמשמעו, מנהיג שיחבק אותי, ויקבל אותי כמו שאני, ורק אחרי החיבוק, הוא יוכל לדרוש ממני את כל מה שהמנהיגים האחרים דורשים בלי חיבוק - ובאיומים, ולא מצליחים!!!

הבחור המשיך וסיפר לי: "מנדי - כך הנני קורא לו, לא הרב, לא מרא דאתרא, ולא ראש ישיבה, הוא רוצה שנקרא לו 'מנדי' - יודע עלי הכל, כשאני מגיע אליו לשבת, הוא יכול להתקיף אותי על דא ועל דא, אך הוא בוחר ב'אהבה', הוא בוחר לחבק, להחדיר בנו נועם קדושת השבת מתוך מתיקות, מתוך אהבה, ולא מתוך כובד ראש.

"נסעתי עם הרב לכל המקומות בארץ, הוא יצא איתי לא אחת להתבודדות, אך מעולם לא התקיף אותי, לא רמז לי על משהו לא נכון, אלא היה מחדיר בי תענוג אחר שהיה גובר על כל התענוגים האחרים, תענוג בשבת קודש שלא הייתי צריך לחפש תענוגים אחרים בחוץ - דוגרי, לא הייתי צריך לעשן סמים כדי להרגיע את נפשי, כי הוא ידע לתת את ההרגשה הטובה ביותר שלא הצרכתי להירגע בדרכים אחרות".

שותפי לנסיעה ממשיך לספר לי סיפורי היסטוריה, ושמה כבש את לבבי עם משל נפלא, מבוסס על סיפור אמיתי: "בימי מרנא אור שבעת הימים הבעל שם טוב הקדוש, היה קטרוג של כליה ר"ל על אחת הקהילות, וכשראה הבעש"ט את המצב הקשה הרבה בתפילה ובתחנונים בימי ראש–השנה וביום–הכפורים. ויהי בעת תפלת נעילה במוצאי יום כיפור, הבחינו גורי תלמידיו הקדושים, כי גבר הקטרוג עד למאוד, ורבם ומאורם מתאמץ בתפילות מתוך בכיות עצומות מעומק לבבו.

"כראות המתפללים — בעזרת ישראל ובעזרת נשים — אשר הבעש"ט ותלמידיו הקדושים מתאמצים בתפילתם, וכשמעם צעקתם וזעקתם בבכיות ותחנונים נשבר לבם בקרבם ויבכו גם המה בתפילותיהם. וכשהגיע זמן תפלת ערבית והבעל–שם ותלמידיו הקדושים עודם עומדים על עמדם ומתאמצים בתפלתם הבינו כולם כי המצב נורא הוא ויבכו האנשים והנשים מעומק נקודת לבבם בבכיות עצומות, ויהי רעש גדול.

"בחור עברי, בן כפר רועה בקר וצאן, היה רגיל זה איזה שנים לבא על ימים הנוראים העירה לבית הכנסת של הבעש"ט, ולהיותו בור גמור היה עומד על עמדו מקשיב לקול החזן ומסתכל בפניו באין אומר ודברים.

"ככפרי היה רגיל בקול הבהמות, העזים והכבשים העופות והצפרים והחשוב ביניהם היה אצלו קול התרנגול בקריאתו, כראות הבחור את ההתרגשות הגדולה בבית הכנסת ובשמעו את הבכיות בעזרת ישראל ובעזרת נשים, נשבר לבו בקרבו ויקרא בקול גדול, קוקירעקו האָן [=תרנגול]! ה' רחם נא.

"העומדים בעזרת ישראל נבהלו לקול הקורא כתרנגול, והמתפללות בעזרת נשים נפחדו ולא ידעו מראש מי הוא הקורא, אך בשמעם הצעקה "ה' רחם נא" ראו כי הבחור הכפרי הוא הקורא כתרנגול, ויגערו בו המתפללים שעמדו בסמוך לו להשתיקו ויחפצו גם להוציאו מבית–הכנסת, אבל הבחור השיב גם אנכי יהודי ואלקיכם הוא גם אלקי.

"עברו רגעים אחדים והנה נשמע קולו של הבעש"ט ואחריו תלמידיו הקדושים ממהרים לסיים תפלת נעילה ופני קדשו נהרו מגיל.

"במוצאי יום–הכפורים, כשבת הבעש"ט עם תלמידיו הקדושים בסעודה הואיל לספר את כל פרטי הקטרוג ר"ל שהיה על עדה מישראל — רחמנא ליצלן — וכשהתאמץ בתפלתו לעורר רחמי שמים על העדה פגש קטרוג גדול על עצמו על אשר הוא משתדל להושיב בני ישראל בכפרים ובישובים שיכולים ללמוד ח"ו ממעשה שכניהם.

"וכשהתחילו לבדוק במעשיהם של אנשי הכפרים ראה אשר המצב הוא קשה מאד, אך לפתע פתאום נשמע במרום קול בן הכפר התם "קוקוריקו תרנגול, ה' רחם נא!" ("קוקירעקו האן, ג–ט האב רחמנות"), וקריאה תמה זו גרמה קורת רוח למעלה עד רום המעלות ובטלו הקטרוגים מעל העדה ומעל הבעש"ט".

תנועה זו באה מטוהר תום הלב.

אתם קולטים? בן כפר, רועה בקר, בקריאתו של תיבות "ה' רחם נא" בלוויית חיקוי זמרת התרנגול, בוקע רקיעים, דוחה כל המקטרגים מעל מורנו הבעש"ט הקדוש ומעל עדה בישראל, ומגיש תפילותיו של מורנו הבעש"ט ותחנוני תלמידיו הקדושים וצעקותיהם של בני ובנות ישראל לפני כסא שוכן עד מרום וקדוש יתברך ויתעלה, והקטרוג מתבטל.

בינת אדם לא תוכל לתפוס כזאת, אבל כן הוא הדבר ו"החקר אלקה תמצא" (איוב יא, ז). — במה דברים אמורים, במקום שתנועה זו באה מטוהר תום הלב.

ממשיך התלמיד בהמשך לסיפור האמיתי הנ"ל: "הנה, אני בטוח שלבעל שם טוב, היו תלמידים שצמו משבת לשבת, למדו בימי השובבי"ם 22 שעות רצופות, עשו גלגול שלג 5 פעמים בשבוע, ומה לא, אך איזה סיפור זוכרים? איזה סיפור מסופר בסילודין? הסיפור של ה'תרנגול', וכל זה למה? כי על זה ייסד בעצם הבעל שם טוב הקדוש את דרך החסידות, לרומם קהל עת מי מנה, לרומם ולחזק את הנפשות הפשוטות מישראל - חס ושלום אף אחד אינו פשוט, אולם זה היה כל מהותו, לחזקם ולעודדם".

כהיום, עולם הפוך ראינו, האנשים החלשים, המה נדחקים לשולי המחנה, את בניהם ובנותיהם לא יקבלו למוסדות החינוך בטענות שווא, פירוד לבבות בין חצרות באופן בל יתואר, חסיד הנוסע לאחיו של אדמו"ר אחר מוחרם מיד מכל בני משפחתו, בחור חלש שאינו יודע ללמוד שובבי"ם 10 שעות רצופות מידי יום, נזרק מהישיבה, ומי מדבר בכלל, אם היה בן הכפר בעל ה'קוקוריקו', בכלל הוא היה עף מהבית כנסת עוד לפני שחשב לצאת מהבית לכיוון, נו, כאן מתפללים רק החסידים הוותיקים, לשולי המחנה אין מקום כאן.

אולם, זו טעות, אכן לא היה להם מקום! אבל היום יש להם מקום, וזה לא רק קהילת 'אזמרה', פה ושם מתחילים לצוץ ולפרוח קהילות כאלו, קהילות של אנשים פשוטים, קהילות שהם מבינים שהמושג בנשקי"ם גדול עליהם, והם בוחרים לחיות עם השי"ת לבד, לעבדו בלבב שלם. המקסימום שהם ידרשו מהרב שלהם, יהיה חיבוק, כי זה חסר בדורנו, אין כמעט מנהיגים שיכולים לחבק ולעודד, רק יושבים זעופים ומביטים מלמעלה למטה, אך לא לזמן רב, כי הדור הבא לא יצטרך אותם, הדור הבא צריכים מנהיגים עם חיוך רחב, מנהיגים שאינם מביישים את החסידים מול קהל רב בטענה של 'כפרות עוונות', פשוט לחבק.

>> למגזין המלא - לחצו כאן

ברצוני להדגיש: לא התכוונתי לשווק את רב קהילת אזמרה, ולא שום אדם אחר, התכוונתי להאיר את פני המנהיגים של הדור הבא, המנהיגים שיחבקו את ארבעת הבנים המוזכרים בהגדה של פסח, כן, גם את הרשע הם יחבקו, כי רק עם חיבוק הוא יעלה לדרגת 'חכם', וכך תחסכו שנה הבא לשבת רק עם בן אחד, ולא עם השלושה האחרים, וזאת - כי שנה שעברה חיבקת אותם!!!

חבל שהסתיימה הנסיעה מצפון למרכז, כי הרגשתי שאם אני אמשיך עוד שעה איתו, עדיין הייתי באמצע כתיבת המגזין...