לפני תקופה כתבתי על הנושא הזה, אבל אני רואה שוב ושוב כמה חייבים להמשיך ולצעוק עליו בקול רם. הסבל הזה לא נעלם. הוא קיים, חבוי, מתפרץ בדרכים עקיפות, ופוגע בכל כך הרבה אנשים בציבור שלנו.
>> למגזין המלא - לחצו כאן
אני פוגש אותם יום-יום. אנשים מבוגרים, בני 30 ואפילו 40, שמתמודדים עם קשיים עמוקים. כשאני שואל אותם מה בדיוק מציק להם, הם מתקשים לתת תשובה ברורה. הם לא יודעים לנסח את הכאב שלהם, לא מבינים מאיפה התחושות האלה מגיעות.
אבל כשאני מפנה אותם לאבחון מקצועי, שוב ושוב אני רואה עד כמה לצערי אני צודק – יש כל כך הרבה אנשים בציבור שלנו שסובלים מפוסט-טראומה מורכבת, ולדעתי, הרבה יותר מאשר בציבור הלא דתי.
הדחקה שקטה שמייצרת כאב גדול
בציבור שלנו קיימת הדחקה עצומה בכל הנוגע לטראומות ופגיעות רגשיות. זה כמעט לא מדובר, לא נלמד, לא נחשף. אדם שחווה פגיעות בילדותו – פיזיות, רגשיות או פגיעות קשות – לרוב ימצא את עצמו מתמודד איתן לבד, בלי כלים, בלי לגיטימציה לדבר על זה, בלי שמישהו יכיר בכאב שלו.
א. מנגנון הדחקה חזק מאוד
אצלנו לא מדברים על זה. מה שלא מדובר – כאילו לא קיים. אבל המציאות שונה. הכאב לא נעלם, הוא פשוט קבור עמוק בנפש וממשיך לנהל את החיים מבפנים.
ב. חוסר מודעות
הרבה אנשים בכלל לא מבינים שמה שהם מרגישים – חוסר שקט פנימי, חרדות, התפרצויות רגשיות או חוסר יכולת לסמוך על אנשים – זה תוצאה ישירה של טראומה. הם חושבים שהם "סתם רגישים" או "ככה הם נולדו".
ג. אין שיח על זה
אדם יכול לחיות עשרות שנים עם כאב נפשי עצום, בלי לדעת בכלל שהוא סובל מפוסט-טראומה. אם אף אחד לא מדבר על זה, איך אפשר לדעת שזה קיים?
ד. מנגנונים שמעצימים את ההשתקה
יש בציבור שלנו מסגרות שמיועדות לטהרה, אבל לפעמים דווקא שם יכולה להיות טומאה. מוסדות שבהם אין כלל שיח על פגיעות – עלולים להפוך לאזורים מועדים לפורענות. כשאין מודעות ואין הדרכה, הנפגעים נותרים לבד עם הסבל שלהם. ודרך אגב, לדעתי, לבחורים אסור ללכת למקווה.
הסיפור של יעקב: הילד שלא העז לדבר
יעקב (שם בדוי) היה ילד תמים שגדל במשפחה חרדית נורמטיבית. הוא לא היה שונה מאף ילד אחר, אבל מגיל צעיר מאוד הוא חווה פגיעות קשות חוזרות – בתוך המשפחה. זה לא היה אירוע חד-פעמי, אלא משהו שנמשך שנים, בכל פעם על ידי אותו אדם.
כל לילה הוא היה שוכב במיטה, בוהה בתקרה, מנסה להבין איך זה קרה לו. האם הוא עשה משהו לא בסדר? האם הוא אשם? האם יש דרך לברוח מזה?
הוא רצה לספר. לפעמים כבר גייס אומץ כמעט לומר משהו לאביו, אבל בכל פעם הפחד שיתק אותו. הוא ידע שאין מקום לשיחות כאלה בבית. הוא ידע שאם יגיד משהו – אף אחד לא יאמין לו, ואף גרוע מכך – אולי יאשימו אותו.
אז הוא שתק.
והוא המשיך לשתוק במשך שנים.
כשהוא גדל, הוא הפך לבחור ישיבה מצטיין, אחר כך לאברך, התחתן, הביא ילדים – אבל משהו בו היה כבוי. מערכת היחסים שלו עם אשתו הייתה מרוחקת, הוא התקשה להרגיש חיבור רגשי לילדיו, ובפנים הוא הרגיש מנותק, כאילו הוא לא באמת חלק מהחיים של עצמו.
יעקב הגיע אליי אחרי שנים של סבל. היו לו התקפי חרדה קשים, הוא לא הצליח לבטוח באשתו, הוא הרגיש מרוחק מהעולם, ובכל פעם שהילדים שלו רצו להתקרב אליו – הוא קפא. רק כשהתחלנו לגעת במקום הכואב, לראשונה בחייו, הוא הבין: הכאב הזה לא התחיל סתם. זה לא "מי שהוא", זה מה שעבר עליו.
אני יודע מה זה סבל. אני הייתי שם.
אני לא כותב את זה ממקום של תיאוריה. אני עצמי חוויתי התעללויות רבות – רגשיות ופיזיות. אני מכיר מקרוב את הכאב, את השתיקה, את חוסר האמון בעולם. ודווקא מהמקום הזה אני מרגיש שליחות משמים. אני מרגיש שאני צריך להיות קול עבור מי שלא יכול לדבר. אני מרגיש שאני כאן כדי לצעוק את הצעקה של כל כך הרבה אנשים שסובלים, ולא יכולים לצעוק בעצמם.
אני יודע איך זה מרגיש כשהעולם ממשיך הלאה ואתה תקוע במקום, לבד עם הכאב שלך. אני יודע מה זה לפחד לדבר, כי אין לך אמון באף אחד. אבל אני גם יודע שיש דרך לצאת מזה.
אז מה אפשר לעשות כדי לעצור את זה?
1. להתחיל לדבר על זה
אנחנו חייבים לשבור את מעגל השתיקה. כל אדם בקהילה שלנו צריך לדעת שטראומה היא לא גזירת גורל. שאפשר להתמודד, שאפשר להחלים.
2. להכניס שיח רגשי לתוך הציבור שלנו
במקום עוד שיחות מוסר על יראת שמיים, אולי הגיע הזמן לשלב שיחות על רגשות? על כאב? על התמודדות? פעם בשבוע, בשבתות, במקום דרשה נוספת על מצוות, אפשר פשוט לדבר על החיים, על תחושות, על חוויות פנימיות.
3. לחנך לזה מגיל צעיר
הילדים שלנו צריכים לדעת שהם לא לבד. שהם יכולים לדבר, שהם יכולים לשתף, שיש להם למי לפנות. החינוך לזה חייב להתחיל כבר בגיל הרך.
4. לקדם טיפול מקצועי, בלי בושה
זה לא מספיק לדבר על רגשות – צריך גם לקבל עזרה מקצועית. הציבור שלנו צריך להבין שמטפל או פסיכולוג זה לא "רק לחלשים". בדיוק כמו שלא מתביישים ללכת לרופא כשיש בעיה פיזית, כך גם נפש פצועה זקוקה לריפוי.
הגיע הזמן לשינוי
אנחנו לא יכולים להמשיך לשתוק. יש לנו חובה, כחברה, לעשות משהו. כל אדם שנפגע בילדותו ואין לו למי לפנות – זה כישלון שלנו כחברה. כל אדם שחי בסבל נפשי כי אף אחד לא אמר לו שזה בכלל טראומה – זה אחריות שלנו.
>> למגזין המלא - לחצו כאן
אני כאן, כותב את הדברים האלה, מתוך כאב, אבל גם מתוך תקווה. תקווה שיום אחד, הצעקה הזאת תישמע. תקווה שיבוא יום והילדים שלנו לא יגדלו באותו שקט מצמית, אלא בעולם שבו אפשר לדבר, אפשר לשתף, ואפשר להחלים.
לתגובות: machon.rot@gmail.com