לפני כמה חודשים הגיע אליי אדם יקר, ושיתף אותי בסיפור שזעזע אותי. "נולדתי לבית חרדי, למשפחה שמסרה את נפשה עבור התורה. כשהגעתי לישיבה קטנה, הרגשתי שאני נמצא במקום שבו אוכל לגדול ולהתעלות. אחד ממגידי השיעור בישיבה היה אדם נערץ, תלמיד חכם גדול, אדם שכולם כיבדו והעריכו.
>> למגזין המלא - לחצו כאן
אבל מהר מאוד, הבנתי שהוא לא מה שהוא מציג כלפי חוץ. היו לו רגעים שבהם הוא היה מתקרב יותר מדי, מדבר איתי בצורה שלא הרגישה לי נכונה, לפעמים מניח יד על הכתף, לפעמים מסתכל בי בצורה שגרמה לי להרגיש מוזר. וכשניסיתי להתרחק, הוא דאג להחזיר אותי אליו בדרכים אחרות – פעם במילים טובות, פעם בהתעלמות, פעם בכעס סמוי שהבהיר לי שאני תלוי בו.
ואז הגיע הרגע ששבר אותי. יום אחד, הוא ביקש שאגיע אליו אחרי סדר ערב, בטענה שהוא רוצה לעזור לי בהבנה של סוגיה מסוימת. כשהגעתי, הוא התחיל לדבר איתי על נושאים אישיים, לנסות להבין אותי. ואז, זה קרה. אני אפילו לא יכול להגיד את זה במילים מפורשות. אני רק זוכר שקפאתי. זוכר שהרגשתי איך כל הגוף שלי משתתק, איך אני לא מסוגל לזוז, איך המוח שלי צורח אבל הפה לא מצליח להוציא מילה.
וכשהכול נגמר, הוא אמר לי בקור רוח: "זה הסוד שלנו, נכון? זה רק בינינו." ואני הנהנתי, כי לא הייתה לי ברירה אחרת. והלכתי משם, עם רגליים רועדות ולב שבור.
וככה זה המשיך. לא יכולתי להתנגד. לא ידעתי איך. כל פעם שהוא קרא לי, הגעתי. כל פעם שהוא "דאג לי", חייכתי חצי חיוך מאולץ, כאילו אני בסדר. ובפנים, הלכתי ונשברתי. אף אחד לא ידע, אף אחד לא ראה. הייתי ילד, תלוי בו, בעולם שבו הוא היה הסמכות העליונה, האדם שאמור ללמד אותי תורה ומוסר.
וזה לא נגמר שם. כי גם כשהתרחקתי ממנו, משהו בתוכי היה שבור. לא הצלחתי לסמוך על אנשים. לא הצלחתי לבנות קשרים בריאים. שנים לא הבנתי למה אני מתנתק, למה אני מפחד, למה הגוף שלי מגיב כמו שהוא מגיב. לקח לי שלושים שנה להבין שהכאב הזה, שאני סוחב איתי מאז הילדות – הוא לא נעלם. הוא פשוט הוכנס עמוק פנימה, קבור מתחת לאינספור שכבות של הדחקה. החיים המשיכו, התבגרתי, אפילו לא קלטתי כמה אותו רב פצע את נשמתי.
הסיפור ההזוי שאותו רב הייתי איתו בקשר במשך שנים והוא עזר לי כביכול בחיים, אבל כל הטראומות היו כל כך מודחקות עד שלא הבנתי בכלל כמה אני סובל ומה קורה איתי.
במשך השנים סבלתי מחוסר אמון באנשים, מפחדים, מחרדות, מבעיות קשות עם זוגתי. לא הבנתי למה – כל פעם שהגענו לנושאים האלה, הגוף שלי פשוט קפא, התנתק, לא היה במציאות.
לא הבנתי מה יש לי, עד שהגיע הרגע שבו כבר לא יכולתי לסבול את הכאב שבתוכי, ופשוט החלטתי לטפל בעצמי. אבל הכאב של 30 שנה שהיה כל כך מודחק – התפרץ ללא רחמים. לא יכולתי לשאת את הכאב. התחלתי להבין את עצמי – להבין את הסבל הנורא שאני נושא על גופי, רוחי ונשמתי. להבין את הכעסים, הפחדים, החרדות, הבעיות עם אנשים, הבדידות – ומה לא.
במשך שנים, לא קישרתי בין העבר שלי לסבל שלי בהווה. תמיד אמרתי לאשתי: "מה שהיה בילדותי ובנעוריי – אני לא זוכר כלום, הכול כאילו נמחק, זה לא משפיע עליי בכלל."
אבל זה היה מנגנון הדחקה רב-שנים, כדי שהנפש תוכל לשרוד.
כשנפגעים בילדות או בחיים בכלל, הנפש לא תמיד מסוגלת להתמודד עם הכאב באופן ישיר. זה יותר מדי. זה חזק מדי.
אז היא עושה את מה שהיא חייבת לעשות כדי לשרוד – היא מדחיקה.
הזיכרונות נדחפים עמוק פנימה, נמחקים לכאורה.
הנפגע אומר לעצמו: "זה מאחוריי. זה לא משפיע עליי."
ולפעמים זה אפילו נכון – למשך שנים, הכל נראה כאילו זה לא שם.
אבל האמת היא שזה תמיד שם.
ההדחקה אולי מעלימה את הזיכרונות – אבל היא לא מעלימה את הכאב.
הנפש אולי "שכחה", אבל הגוף זוכר.
והמחיר של ההדחקה מתחיל להופיע בדרכים שאי אפשר להתעלם מהן:
חרדות בלתי מוסברות
קשיים באינטימיות וקשרים זוגיים
כעסים שמתפרצים ללא שליטה
תחושת ריקנות, דיכאון, נתק רגשי מהחיים
חוסר אמון בבני אדם, חשדנות תמידית, בדידות עמוקה
וזה הקטע הכי מתעתע –
אדם יכול לחיות כך במשך שנים, בלי לדעת בכלל שזה קשור למה שעבר.
הוא סובל.
הוא חווה קשיים.
אבל הוא לא מקשר את זה לעבר.
עד שיום אחד זה מתפרץ.
ולא תמיד זה קורה בגלל זיכרון ישיר – לפעמים זה רגע בחיים שמעורר משהו ישן.
לפעמים זה קשר זוגי, לפעמים זה הופעה של דמות סמכותית שמזכירה את הפוגע, לפעמים זה אפילו סיטואציה לא קשורה שבה הגוף מגיב בחרדה למשהו שהוא כבר לא זוכר, אבל עדיין חי בו.
והנפגע מוצא את עצמו תוהה – "למה אני ככה?"
למה אני לא מצליח לסמוך על אף אחד?
למה אני מתפרץ או משתתק כשנוגעים בי?
למה אני מרגיש ריק, מנותק, חסר תחושה?
והתשובה היא – כי ההדחקה מגנה, אבל היא גם גובה מחיר כבד.
מה שהודחק אף פעם לא באמת נעלם.
הוא רק מחכה לרגע שבו יעלה אל פני השטח – וידרוש שנראה אותו סוף סוף.
במשך השנים כבר לא יכולתי להסתכל בפניו של אותו רב, והתרחקתי ממנו כמה שיותר. הוא כנראה קלט משהו, ושלח לי הודעות: "מה יש לך? למה אתה כועס עליי?" ואז, בשיא הכאב הגדול, לא יכולתי יותר להתאפק.
כתבתי לו מכתב. ביקשתי שיעזוב אותי לנפשי. כתבתי לו שהוא פגע בי, שהוא רצח לי את הנשמה. בכיתי חמש שעות בזמן שכתבתי את המכתב. ומה אתם חושבים? איך הוא הגיב?
"עשיתי לך רק טוב! תמיד דאגתי לך! איזה רע עשיתי לך? מה, פגעתי בך? אני רק דאגתי לך!"
זה היה הרגע שבו הזמן עצר.
זה היה הרגע שבו הבנתי משהו מחריד: הוא באמת מאמין בזה.
"הוא תיאר לי איך הגוף שלו הגיב כשהוא קרא את ההודעה – איך ליבו פעם בחוזקה, איך נשימתו נעתקה. הוא הרגיש שוב כמו ילד קטן, חסר אונים ומבולבל."
המוח שלי לא הצליח לעכל את זה.
איך ייתכן שהוא לא רואה מה עשה?
איך אפשר לפגוע כל כך קשה במישהו – ואז להגיד "אני רק דאגתי לך"?
וזה השלב שבו המוח מתחיל להשתגע.
כי פתאום אתה מתחיל לשאול את עצמך שאלות שאתה לא רוצה לשאול:
"אולי אני טועה?"
"אולי אני מגזים?"
"אולי אני בכלל לא זוכר נכון?"
וזה מה שהופך את זה לכל כך הרסני.
כאשר פוגע לא רק מכחיש את הפגיעה – אלא אף מציג את עצמו כדואג ואכפתי – זה מערער לחלוטין את תחושת המציאות של הנפגע.
במונחים פסיכולוגיים, זה סוג של "גזלייטינג" (Gaslighting).
המשמעות של זה היא שהפוגע לא רק פגע – אלא גם מנסה לשכתב את העבר כך שהנפגע יתחיל לפקפק בעצמו.
הנפש של נפגע בנויה כך שהוא תמיד מחפש אישור חיצוני לכך שהחוויה שלו אמיתית.
הרי כשעברנו התעללות, לא היה מי שיגן עלינו.
אז כל חיינו אנחנו מחכים שמישהו יגיד לנו: "זה באמת קרה לך. אתה לא מדמיין."
אבל כשהפוגע עצמו – זה שהרס לך את החיים – בא ואומר: "אני עשיתי לך רק טוב!"
זה יוצר אצל הנפגע קריסה מוחלטת של הוודאות הפנימית.
זה מרגיש כמו בגידה כפולה.
לא רק שהוא פגע בי – עכשיו הוא גם מוחק את מה שעשה, ואני נשאר לבד עם הזיכרון.
אני מרגיש כמו אדם טובע, שנאחז בקרש הצלה – רק כדי לגלות שהוא עשוי מאוויר.
ואז מגיע שלב נוסף – שלב הדיסוננס.
במקום להרגיש "אני בטוח בכך שנפגעתי", משהו במוח שלי מתחיל להילחם בעצמו:
"אולי אני ממציא? אולי אני משוגע?"
"אם הוא אומר שהוא דאג לי – אולי אני הוא זה שרואה דברים לא נכון?"
"אם הוא היה מתעלל אמיתי – הוא הרי לא היה כותב דבר כזה!"
וזה מה שעושה את זה לכל כך קשה לעכל.
כי הנפש של נפגע רוצה לסמוך על מה שהיא זוכרת.
אבל כשאותו אדם שפגע בי מתעקש שהוא עשה לי רק טוב –
זה גורם לקרע פנימי עמוק.
וזה בדיוק העניין.
פוגעים כמעט אף פעם לא רואים את עצמם כפוגעים.
למה? כי זה ידרוש מהם לראות את עצמם כמפלצות.
והמציאות היא, שרוב האנשים לא מסוגלים לשאת את המחשבה שהם רשעים.
אז הם בונים לעצמם סיפור אחר.
סיפור שבו הם בכלל היו הטובים.
וברגע שהבנתי את זה, קרה דבר מדהים –
הכאב שלי כבר לא היה הכאב של "למה הוא לא מבקש סליחה?".
כי פתאום הבנתי – הוא לעולם לא יבקש סליחה.
כי אם הוא יודה, הוא יצטרך לראות את עצמו כמו שאני רואה אותו.
והוא לא מסוגל לעשות את זה.
האם זה אומר שזה קל יותר?
לא.
האם זה אומר שאני סולח?
לא.
אבל זה אומר שאני כבר לא מחכה שהוא יבין.
זה אומר שאני כבר לא מצפה לשמוע ממנו "אתה צודק, פגעתי בך."
וזה השחרור האמיתי.
כי כשאני מפסיק לצפות שהוא יבין – אני מתחיל להבין שאני כבר לא זקוק להבנה שלו.
אני לא צריך שהוא יראה אותי.
כי אני רואה את עצמי.
וברגע הזה, במקום לכאוב על זה שהוא לא מבין –
יכולתי לכאוב בשבילי.
בשביל הילד שהייתי, שנשאר לבד.
בשביל השנים שבהן חייתי בתחושת אשמה ופחד.
בשביל הכאב שהדחקתי כדי לשרוד.
וזה כאב.
אבל זה כאב נקי.
כאב של אמת.
לא כאב שמחכה שמישהו אחר ייתן לו הכרה.
כי אני לא צריך יותר את האישור של הפוגע.
אני כבר יודע את האמת שלי.
ואני משחרר אותו.
לא כי הוא ראוי לשחרור – אלא כי אני ראוי לחופש.
אבל יש משהו הרבה יותר גדול מזה – ולכן כתבתי את הכתבה הזו.
כולנו מספרים לעצמנו סיפור על החיים שלנו, על מה שעשו לנו, על איך אנחנו רואים את המציאות.
אנשים יכולים לעשות את המעשים הכי גרועים שיש – ועדיין, יהיה להם סיפור שמסביר למה זה היה מוצדק.
אפילו הנאצים, יימח שמם, סיפרו לעצמם סיפור.
הם לא חשבו שהם רשעים.
הם האמינו שהם מצילים את העולם, שהם מגנים על ה"גזע הארי".
היטלר עצמו, כשכבש את אוסטריה בזמן קצר, האמין שזה אות משמיים שהוא צריך להמשיך ולכבוש את העולם.
וככה זה אצל כולנו.
כל אחד מחזיק בסיפור שלו, והוא בטוח שזו האמת המוחלטת.
וזה קורה גם בזוגיות.
כל אחד רואה את הקונפליקט מהזווית שלו,
וכל אחד בטוח שהוא הקורבן.
הוא אומר: "אני רק רציתי יחס, והיא תמיד מזלזלת בי."
והיא אומרת: "אני רק רציתי שקט, והוא תמיד תוקף אותי."
כל אחד מהם משוכנע שהסיפור שלו נכון.
וכששני אנשים נאחזים כל כך חזק בסיפור שלהם, אף אחד מהם לא מסוגל לעצור ולראות:
"רגע, אולי גם הצד השני פגוע? אולי גם אני עשיתי משהו?"
אבל אנשים לא רוצים לחשוב על זה.
למה?
כי אם הם יודו שגם הם חלק מהבעיה – זה אומר שהם צריכים להשתנות.
וזה קשה.
זה דורש לקחת אחריות.
ולכן רוב האנשים מעדיפים להיאחז בסיפור שלהם –
גם אם הוא גורם להם לריב, גם אם הוא שורף את הזוגיות, גם אם הוא מרחיק אותם מהאדם שהם אוהבים.
כי לשנות סיפור – זה הדבר הכי קשה שיש.
וככה זה בכל מקום. אנשים בטוחים שהסיפור שהם מספרים לעצמם הוא האמת. הם לא מסוגלים לראות את הסיפור של הצד השני.
לכן, אחי היקרים, אל תיתנו לשנאה לשרוף אתכם. תבינו – הפוגע חי בתוך הסיפור שלו. זה לא אומר שצריך לרחם עליו. זה לא אומר שצריך לסלוח לו. זה רק אומר שאפשר לשחרר.
הסיפור שלנו – מציאות או דמיון?
כל אדם בעולם רואה את חייו דרך סיפור שהוא מספר לעצמו. הסיפור הזה כולל את הזיכרונות שלנו, הפרשנויות שלנו למה שקרה לנו, את הדרך שבה אנחנו תופסים את עצמנו ואת האנשים סביבנו.
אנחנו לא רואים את המציאות כמו שהיא – אנחנו רואים את המציאות כמו שאנחנו מספרים אותה לעצמנו.
זה אומר שגם אם שני אנשים חווים את אותו אירוע, כל אחד מהם יפרש אותו אחרת לגמרי.
לדוגמה, אם ילד גדל בבית שבו אחד ההורים היה קר ומרוחק, הוא יכול לספר לעצמו סיפור כמו: "אני לא ראוי לאהבה, אני לא מספיק טוב, ההורים שלי לא אהבו אותי כי אני דחוי."
לעומת זאת, ילד אחר באותו מצב יכול לספר לעצמו: "ההורה שלי היה קר כי הוא עצמו היה פגוע, זה לא קשור אליי בכלל."
המציאות החיצונית אולי זהה – אבל הסיפור הפנימי שונה לחלוטין, והתוצאה? החיים שלהם יתפתחו בכיוונים שונים לגמרי.
איך הסיפור שלנו מעצב אותנו?
הבעיה היא שאנשים חיים בתוך הסיפור שהם מספרים לעצמם – אבל הם לא תמיד יודעים שזה רק סיפור, לא עובדה מוחלטת.
יש אנשים שמספרים לעצמם שהם מסכנים, שהחיים תמיד נגדכם.
יש אנשים שמספרים לעצמם שהם תמיד צריכים להיות חזקים ושאסור להראות חולשה.
יש אנשים שמספרים לעצמם שהם צריכים לרצות את כולם כדי להיות נאהבים.
יש אנשים שמספרים לעצמם שהעולם מלא באויבים ושאי אפשר לסמוך על אף אחד.
ואז, הסיפור הזה הופך למציאות שלהם.
אדם שמאמין שהחיים הם מאבק מתמיד – יחווה כל דבר כמלחמה.
אדם שמאמין שהוא חסר ערך – ירגיש תמיד דחוי, גם כשאנשים כן מעריכים אותו.
אדם שמאמין שאי אפשר לסמוך על אנשים – לא יצליח לבנות קשרים אמיתיים.
איך זה קשור לפוגעים ולנפגעים?
כשמישהו פוגע בנו – אנחנו חושבים שהוא עשה את זה כי הוא "רע", כי הוא חסר לב, כי הוא אכזרי.
אבל מה אם זה לא כזה פשוט?
מה אם הוא פשוט חי בתוך סיפור שהוא מספר לעצמו?
מה אם בראש שלו, הוא בכלל לא חושב שהוא עשה משהו רע?
מה אם בסיפור שלו, הוא הקורבן של החיים, ודווקא הוא זה שמרגיש שהוא היה חייב לפעול ככה כדי להגן על עצמו?
זה לא אומר שמה שהוא עשה בסדר. זה רק אומר שהוא לא באמת רואה אותנו – הוא רואה את עצמו, דרך הסיפור שלו.
דמיינו למשל גבר אלים שמכה את אשתו.
אם תשאלו אותו: "למה אתה מכה?", יכול להיות שהוא יגיד: "אני מחנך אותה, היא צריכה לדעת מי בעל הבית. אם אני לא אשלוט, הכול יתפרק."
זה סיפור שהוא מספר לעצמו.
מה הוא לא מסוגל לראות?
הוא לא רואה את הכאב שלה. הוא לא רואה שהוא מתעלל בה. כי אם הוא יודה בזה – זה אומר שהוא אדם אלים, וזה סיפור שהוא לא יכול לשאת על עצמו.
גם אנחנו חיים בתוך סיפורים
עכשיו, בואו נהפוך את זה אלינו:
גם אנחנו, שנפגענו, חיים בתוך סיפור.
אם מישהו פגע בנו – אנחנו יכולים לספר לעצמנו סיפור כמו:
"אני חלש, אין לי כוח, אני תמיד אהיה הקורבן."
"אני לבד בעולם, אף אחד לא באמת רואה אותי."
"החיים שלי נהרסו בגלל מה שעשו לי."
אבל האמת היא – שזה רק סיפור.
האם זה באמת אומר שאני חלש?
האם זה באמת אומר שאני חסר תקווה?
או שזה רק מה שהמוח שלי מספר לי, כי זה מה שהכרתי כל החיים?
איך משנים סיפור?
השלב הראשון הוא לראות שהסיפור קיים.
לשאול את עצמנו: "מה אני מספר לעצמי על החיים שלי?"
ולא פחות חשוב: "האם זה באמת נכון?"
לדוגמה, אפשר לשנות את הסיפור:
במקום "אני לבד" "אני יכול למצוא אנשים שיבינו אותי."
במקום "אני הרוס" "אני בתהליך של ריפוי, אני מתקדם."
במקום "החיים שלי נהרסו" "אני שורד, אני צומח מתוך זה."
זה לא קל, כי המוח שלנו אוחז בסיפור הישן בכל הכוח.
אבל כשמתחילים להטיל ספק – משהו נפתח. פתאום אפשר לראות שיש עוד אפשרויות.
אז איך זה קשור לשחרור מהפוגע?
כשהרב, שפגע בך כל כך קשה, כתב לך "מה? אני רק דאגתי לך!" – זה נשמע בלתי נסבל. זה שורף מבפנים.
כי אתה יודע את האמת.
אתה יודע מה הוא עשה לך.
אבל מה אם תבין שהוא פשוט תקוע בתוך הסיפור שלו?
זה לא מוחק את מה שהוא עשה. זה לא אומר שזה בסדר.
אבל זה כן אומר שאפשר להפסיק לצפות ממנו להבין אותך.
וזה השחרור האמיתי.
הבנה שאין טעם לצפות שהפוגע יראה את הכאב שלנו.
כי הוא לא מסוגל לראות שום דבר חוץ מהסיפור שהוא חי בתוכו.
כשמבינים את זה, אפשר לשחרר את האחיזה הרגשית ממנו.
לא כי סולחים.
לא כי שוכחים.
אלא כי לא נותנים לו להמשיך לשלוט בנו דרך הכאב.
לסיכום – הסיפור הוא כוח, והכוח בידיים שלנו
אם יש משהו אחד שחשוב להבין – זה שהסיפור שלנו יכול להרוס אותנו, או לרפא אותנו.
הכאב הוא אמיתי, הפגיעה היא אמיתית – אבל הפרשנות שלנו עליה יכולה להשתנות.
אנחנו יכולים לספר לעצמנו שאנחנו שבורים, או לספר לעצמנו שאנחנו בתהליך ריפוי.
אנחנו יכולים להיאחז בכאב, או לבחור לספר סיפור חדש – סיפור שבו אנחנו חזקים, שבו אנחנו לא נותנים לעבר להגדיר לנו את העתיד.
כי בסוף, לכל אחד יש סיפור. השאלה היא – איזה סיפור אנחנו בוחרים לספר לעצמנו?
יש סיפור על אדם שנחש הכיש אותו.
הארס החל להתפשט בגופו, הפצע הזדהם, והוא היה קרוב לסכנת מוות.
ומה הוא עשה?
במקום לרוץ ולטפל בפצע – הוא החל לחפש את הנחש.
הוא רדף אחריו, ניסה למצוא אותו, ניסה לנקום בו.
אבל בינתיים, הארס המשיך להתפשט בגופו.
וזה בדיוק מה שקורה לנו עם האנשים שפגעו בנו.
אנחנו לא שמים לב, אבל לפעמים אנחנו עסוקים יותר מדי בפוגע, במה שהוא עשה, בכמה שזה לא צודק.
אנחנו מתעסקים במי הכיש אותנו – ולא באיך אנחנו מטפלים בפצע שהארס השאיר בתוכנו.
וזה לא אומר שהפוגע לא עשה לנו נזק עצום.
זה לא אומר שצריך להתעלם ממה שקרה.
אבל זה אומר שאם נמשיך לרדוף אחרי הנחש,
אם נמשיך לחשוב איך הוא יוכל להבין, להודות, להרגיש אשם,
אנחנו רק נותנים לארס שבתוכנו להמשיך להרוס אותנו.
השחרור האמיתי מגיע כשאנחנו מפסיקים לרדוף אחרי הנחש – ומתחילים לרפא את עצמנו.
אז איך נראה שחרור אמיתי?
הרבה אנשים חושבים ששחרור זה פשוט "לסלוח", "לשכוח", "להמשיך הלאה".
אבל זה לא ככה.
שחרור זה לא אומר שהכאב נעלם.
שחרור זה לא אומר שהעבר לא קיים.
שחרור זה אומר שהעבר כבר לא שולט עליך.
האיש שמולי סיפר לי פעם, כשהייתי חושב עליו, הרגשתי שהגוף שלי מתכווץ.
הרגשתי צביטה חדה בבטן, מחנק בגרון.
המחשבות עליו הציפו אותי, הכעס בער בי, ואני לא הצלחתי להשתחרר מזה.
היום, אני עדיין זוכר.
אבל אני זוכר בדרך אחרת.
אני כבר לא מתעורר בלילות עם התקפי חרדה.
אני כבר לא חושב עליו יום ולילה, לא מחכה שיום אחד הוא יבין.
אני כבר לא מרגיש שהחיים שלי תלויים בהכרה שלו.
והכי חשוב – אני כבר לא כועס כמו פעם.
לא כי הוא ראוי לזה, אלא כי אני ראוי לחיים שקטים יותר.
"אתם לא צריכים שהפוגע יבין אתכם. אתם לא צריכים שהוא יודה. אתם רק צריכים לבחור – האם אתם רוצים לחיות את החיים שלכם בסיפור שהוא כתב עבורכם, או בסיפור שאתם כותבים בעצמכם?"
ולכן, אל תיקחו דברים אישית.
אם מישהו פגע בכם, אם מישהו עשה לכם עוול – זה לא בגללכם.
זה לא אומר שאתם פחות טובים, חלשים או ראויים לכאב הזה.
זה פשוט הסיפור שלו.
הדרך שבה הוא מספר לעצמו את המציאות – היא מה שמנחה את המעשים שלו.
אבל זה לא חייב להיות הסיפור שלכם.
🔹 אל תתעסקו ב"איך הוא פגע בי" ואיך הוא עשה לי ככה וככה.
🔹 אל תתנו לזה לשלוט לכם בנפש.
🔹 כי בסוף, זה רק הסיפור שלו – זה לא חייב להיות שלכם.
וזה השחרור האמיתי.
כשאנחנו מפסיקים לחיות בתוך הסיפור שהפוגע כתב לנו – ומתחילים לכתוב את הסיפור שלנו בעצמנו.
השחרור הוא לא "קליק" שקורה ביום אחד.
זה תהליך.
אבל אני כבר במקום אחר.
"כשהסברתי לו את הסיפור על הנחש, הוא השתתק. ראיתי את המבט בעיניו משתנה.
פתאום הוא הבין – כל השנים האלה הוא רדף אחרי האיש שפגע בו. הוא חיפש אישור, חיפש הכרה, חיפש הבנה.
אבל בינתיים, הפצע בתוכו המשיך להזדהם.
באותו רגע הוא אמר לי: 'אז אני צריך להפסיק לחפש את הנחש... ולהתחיל לרפא את עצמי?'
חייכתי. 'בדיוק.'
"זה היה הרגע שבו הוא התחיל להשתחרר באמת. לא כי הפצע נעלם, אלא כי הוא הפסיק לחפש הכרה ממי שלא מסוגל לתת אותה. כי הוא הבין – שהוא היחיד שיכול לרפא את עצמו."
>> למגזין המלא - לחצו כאן
"ואל תשכחו – יש בורא עולם שרואה ויודע הכול. הוא צופה נסתרות, יודע מה עברתם, מה עשו לכם, ומה אתם נושאים בלב. רק הוא יודע את האמת כולה, ורק הוא אביכם האמיתי – אבא שאוהב באמת, שלא עוזב אף אחד, ולא שוכח אף כאב."
לתגובות: machon.rot@gmail.com