הכינוי 'תם' בתורה ובדברי חז"ל מוענק בדרך כלל כאות שבח המוביל ליושר והולך 'יד ביד' עם יראת ה'. בתורה היו שלושה שזכו לכינוי זה מאת ה' ושלושתם השתבחו בו. הראשון היה נח עליו נאמר "אִישׁ צַדִּיק תָּמִים הָיָה בְּדֹרֹתָיו, אֶת הָאֱלֹהִים הִתְהַלֶּךְ נֹחַ" (בראשית ו ט) אחריו היה זה אברהם אבינו אותו ציווה הקב"ה "הִתְהַלֵּךְ לְפָנַי וֶהְיֵה תָמִים" (בראשית יז א) ולבסוף היה זה יעקב אבינו אשר נאמר עליו בשבחו "וְיַעֲקֹב אִישׁ תָּם יֹשֵׁב אֹהָלִים". הצד השווה שבהם שכולם נתייחדו בכינוי זה כביטוי ליושר ולהפך מ'עקמומיות' במצויה אצל מי שאינו נוהג בתמימות ופשטות.
>> למגזין המלא - לחצו כאן
כמוהם, אין מתאים יותר לכינוי 'תם' מאשר ילד. היכולת להתחכם ולפעול בערמומיות ובתחבולות היא נרכשת, וכמו שאמר שלמה "לְבַד רְאֵה זֶה מָצָאתִי אֲשֶׁר עָשָׂה הָאֱלֹהִים אֶת הָאָדָם יָשָׁר וְהֵמָּה בִקְשׁוּ חִשְּׁבֹנוֹת רַבִּים" (קהלת ז כט) ומשום כך הילדים הם סמל לתמימות ופשטות.
בנוגע לשלבי הגדילה של הילד מבחינה מנטלית, לכולנו יש בראשנו איזשהו קו מחשבה, אנחנו יודעים שילדים בגיל שנה עושים כך ולא כך ובגיל שלוש כבר עושים דברים נוספים וכן הלאה, אך היה אדם ששם את התפתחות הילד לפרויקט חייו והגיע בתחום זה להישגים מרהיבים.
ז'אן פיאז'ה, פסיכולוג התפתחותי שוויצרי (1896-1980), חולל מהפכה בהבנת האופן שבו ילדים חושבים ולומדים. התיאוריה שלו על ההתפתחות הקוגניטיבית מציגה את הילד כחוקר פעיל הסקרן לעולמו, ולא ככלי קיבול פסיבי של מידע. במילים אחרות, פיאז'ה מצא כי ילדים בונים את הידע שלהם דרך התנסות, במקום רק "לקבל" ידע ממבוגרים.
גישה זו שינתה את התפיסה החינוכית באמצע המאה ה-20, כשהיא אתגרה גישות קודמות שראו באינטליגנציה יכולת מולדת וקבועה או תוצאה של אימון וחיזוקים בלבד. במאמר זה נסביר בגובה העיניים את עקרונות התיאוריה של פיאז'ה וכיצד הם תורגמו לפרקטיקות בחינוך – בבית ובבית הספר – תוך מתן דוגמאות יומיומיות שיסייעו להבנת התהליכים ההתפתחותיים. בנוסף, נערוך השוואה קצרה בין פיאז'ה לגישות אחרות, כמו אלו של לב ויגוצקי ומריה מונטסורי הנודעים בתחומם גם הם, כדי להבין מה מייחד את פיאז'ה.
עקרונות מרכזיים בהתפתחות הקוגניטיבית לפי פיאז'ה
התיאוריה של פיאז'ה מתארת את התפתחות החשיבה של ילדים כסדרה של שלבים המשותפים לכל הילדים ובעלי סדר קבוע מראש. בכל שלב, החשיבה של הילד מתאפיינת באופן ובאיכות שונה – כלומר, לא רק יותר ידע, אלא דרך שונה באיכותה להבין את העולם.
ארבעת השלבים המרכזיים שזיהה פיאז'ה הם:
השלב הסנסו-מוטורי (לידה עד גיל שנתיים)
בשלב זה תינוקות ופעוטות לומדים דרך החושים והתנועות. העולם עבורם מתקיים רק במה שהם רואים, שומעים וממששים ברגע נתון. למשל, תינוק בשלב זה עשוי לחשוב שחפץ שהוחבא לפתע פשוט חדל מלהתקיים – תופעה המכונה חוסר קביעות אובייקט (Object Permanence). בהדרגה, התינוק מתחיל להבין שחפצים ממשיכים להתקיים גם כשאינם בטווח הראייה שלו, ומפתח את היכולת הזו עד סוף השלב. בנוסף, חשיבה בשלב זה היא אגוצנטרית לחלוטין – התינוק לא מודע כלל לכך שלאנשים אחרים יש נקודות מבט נפרדות. רק בהמשך יפתח הילד את היכולת לראות את העולם גם בעיניו של האחר.
השלב הקדם-אופרציונלי (גילאי 2–7)
זהו השלב שבו פעוטות וילדי גן מתחילים להשתמש בשפה, בדמיון ובחשיבה סימבולית (אופרציה-הדרך שיש לעשות בכדי להגיע לתוצאה). הם יכולים לחשוב על דברים שאינם מול העיניים (למשל לשחק בכאילו ולהעמיד פנים שקופסת קרטון היא מכונית). עם זאת, חשיבתם עדיין מוגבלת למדי – היא ממוקדת בעצמם ובמה שגלוי לעין באותו רגע. ילדים בגיל זה עדיין מפגינים אגוצנטריות מחשבתית: הם מתקשים להבין שאחרים רואים או מרגישים דברים בצורה שונה מהם. הורה שמשחק מחבואים עם ילדו בן השלוש אולי יזהה זאת בסיטואציה משעשעת – הילד מכסה את עיניו וחושב שבכך הוא "הסתתר" כי אם הוא לא רואה אתכם, בוודאי אתם לא רואים אותו. זו דוגמה אופיינית לאופן בו ילדים בגיל הרך תופסים את העולם מנקודת מבטם שלהם בלבד.
מאפיין חשוב נוסף בשלב הקדם-אופרציונלי הוא קושי ביכולת לחשוב בצורה לוגית מופשטת או להבין עיקרון של שימור (קביעות הכמות): למשל, ילד בן 4 עשוי להאמין שפרוסת עוגה שחולקה לשני חלקים היא "יותר גדולה" מפרוסה שלמה זהה, רק משום שיש לו כעת שני חלקים ביד. עד שלא יתבגר מעט, הוא נשען על מה שהעיניים רואות במקום על הבנה שמספר או כמות יכולים להישאר זהים למרות שינוי בצורה או בחלוקה.
שלב האופרציות המוחשיות (גילאי 7–11)
בשלב זה החשיבה נעשית הגיונית ומאורגנת יותר, אך עדיין קשורה לדברים מוחשיים וקונקרטיים. ילדים בגיל זה (בית-ספר יסודי) כבר מסוגלים להבין עקרונות של סיבה ותוצאה, לסווג חפצים לקטגוריות, ולבצע פעולות חשיבה כמו חיבור וחיסור בצורה מנטלית – כל עוד מדובר בדברים מוחשיים או מוכרים להם. אחת ההתפתחויות המרכזיות בשלב זה היא הבנת עיקרון השימור עליו דברנו בשלב הקודם: הילד מבין, למשל, שהכמות של מים בכוס גבוהה וצרה יכולה להיות שווה לזו שבכוס רחבה ונמוכה, גם אם המים "נראים" גבוהים יותר בכוס הצרה. כלומר, הם כבר לא נותנים להופעה החיצונית להטעות אותם לגבי כמויות. בנוסף, הם נעשים פחות אגוצנטריים – ילד בן 8 כבר יכול להבין שלחברו ייתכן ויש ידע או נקודת מבט שונה משלו על מצב מסוים. חשוב לציין שקצב ההתפתחות שונה בין ילדים, אך לפי פיאז'ה הסדר קבוע וכולם יעברו בסופו של דבר דרך אותם דפוסים של חשיבה, מי בזמן קצר ומי בזמן ארוך יותר.
שלב האופרציות הפורמליות (גיל 11 ומתבגרים)
זהו השלב הגבוה ביותר, בו מתפתחת היכולת לחשוב בצורה מופשטת, לוגית ושיטתית על רעיונות שלא בהכרח קיימים כעצמים מוחשיים. מתבגרים יכולים להעלות השערות ("מה היה קורה אילו..."), לפתור בעיות מורכבות בדמיון, לחשוב על מושגים תאורטיים (כמו צדק, ערכים או מתמטיקה אבסטרקטית) ולהסיק מסקנות מעקרונות כלליים. למעשה, החשיבה נעשית דומה יותר לזו של מבוגר – עם יכולת לחשיבה מדעית, תכנון קדימה והבנת נקודות מבט מופשטות. לא כל אדם מגיע לאותה רמה של מיומנות בחשיבה פורמלית, אך פיאז'ה האמין שבאופן טיפוסי, החל מההתבגרות קיימת לפחות פוטנציאל לחשיבה כזו אצל כולם.
במקביל להתפתחות דרך השלבים, פיאז'ה זיהה שני תהליכים מרכזיים המניעים את למידת הילד: הטמעה והתאמה (או בשפתו: אסימילציה ואקומודציה). תהליכים אלה מסבירים כיצד ילדים מתמודדים עם מידע חדש ביחס למה שהם כבר יודעים.
הטמעה משמעותה שהילד מכניס מידע חדש לתוך מסגרת ההבנה הקיימת שלו. לדוגמה, ילד קטן שמכיר רק כלבים עשוי לראות לראשונה חתול ולקרוא לו בהתלהבות "כלב!", משום שהוא מנסה להתאים את היצור החדש לקטגוריה המוכרת של "כלב". במקרה זה, התבנית המחשבתית (סכמה) הקיימת – "בעל חיים עם פרווה וארבע רגליים = כלב" – משמשת לפירוש המידע החדש.
התאמה, לעומת זאת, מתרחשת כאשר המידע החדש לא מתאים לסכמות הישנות, ולכן צריך לעדכן את החשיבה. אותו ילד יגלה בהמשך שהחתול שונה מכלב (הוא מיילל, מטפס על עצים וכו'), ואז יוצר קטגוריה חדשה של "חתול" במקום לכלול אותו כסוג של כלב. במילים אחרות, בהתאמה הילד משנה את מבני הידע שלו כדי להתאים למציאות החדשה.
פיאז'ה טען שהלמידה נוצרת במחזוריות בין שני התהליכים הללו, במאמץ להשיג שיווי משקל קוגניטיבי: מצב מאוזן שבו מה שהילד חושב תואם למה שהוא חווה בפועל. כאשר הילד נתקל במשהו שלא מסתדר עם מה שידע (למשל, חתול שסותר את ההגדרה של כלב), נוצר חוסר איזון ודיסוננס – המניע אותו ללמוד, לעבד מחדש את המידע ולהגיע להבנה חדשה ומאוזנת יותר.
כך התאוריה של פיאז'ה עיצבה את החינוך
הרעיונות של פיאז'ה חוללו שינוי פרדיגמה באופן שבו מחנכים וגננות מתייחסים לילדים בכיתה. אם ילדים הם "מדענים קטנים" הבונים את הידע שלהם – כפי שטוען פיאז'ה – הרי שתפקיד המבוגר הוא לספק להם סביבה עשירה להתנסות ולאתגר את חשיבתם, ולא רק להרצות להם וללמד אותם מידע בעזרת הדיבור בלבד. גישה זו קרויה לעיתים "למידה קונסטרוקטיביסטית" (בניה פעילה של הידע) בחינוך וישנם כמה עקרונות חינוכיים מרכזיים נובעים מתיאוריה זו ופה החלק היישומי המעניין נכנס לתמונה.
למידה פעילה והתנסות ישירה
לפי פיאז'ה, ילדים לומדים הכי טוב דרך עשייה וחקר פעיל. לכן, בחינוך בהשראתו נראה דגש על התנסות ישירה – משחק בחפצים, ביצוע ניסויים קטנים, פתרון בעיות בפועל – ולא רק הקשבה פסיבית להסברים. מחקרים נוירו-מדעיים עדכניים תומכים ברעיון זה, כשהם מראים שמוח הילדים גמיש ומתפתח בתגובה לניסיון ולגירויים מהסביבה.
לדוגמה, במקומות שאימצו שיטה זו אפשר לראות בכיתת מדעים בבית ספר יסודי שהמורה נותן לתלמידים קערות מים וחפצים שונים ומבקש מהם לנחש מה מהדברים יצוף ומה ישקע. ילד צעיר אולי מניח ש"כל הכבדים שוקעים והקלים צפים" – ואז מופתע לגלות שכדור פלסטיק כבד צף ואילו סיכת מתכת קלה שוקעת (זו סתם עובדה מעניינת, ידעתם אותה קודם?). הפער הזה בין הציפייה לתוצאה (מה שפיאז'ה כינה "קונפליקט קוגניטיבי") מעורר את התלמיד לחשוב מחדש ולנסות להסביר את התופעה.
למעשה, תכנון פעילויות שיוצרות הפתעה או סתירה למה שהילדים מניחים מראש נמצא כמשפר למידה והישגים באופן משמעותי במחקרי חינוך. באופן דומה, שימוש בעזרים מוחשיים – כמו קוביות המסייעות לספירה במתמטיקה, דגמי אותיות לתרגול קריאה, או קערות מים בניסויי מדע – נמצא כמסייע לילדים להבין מושגים מופשטים טוב יותר ולהגיע להישגים גבוהים יותר.
התאמת הלמידה לשלב ההתפתחותי-למידה מדורגת
פיאז'ה הדגיש שלא פחות חשוב ממה שאנו מלמדים את הילדים הוא מתי ואיך ללמד, בהתאם לרמת הבשלות הקוגניטיבית שלהם. משמעות הדבר היא שיש להתאים את הפעילות החינוכית לגיל ולשלב החשיבה של הילד. למשל, גננת בגן טרום-חובה לא תצפה מילדים בני 4 לפתור בעיות אלגבריות או להבין מושגים של שימור מספרים, שכן הם עוד לא בשלים לכך. במקום זאת, היא תתמקד במשחקי התאמה ומיון, סיפורים ודמיון – המתאימים לשלב הקדם-אופרציונלי שלהם. מאידך, מורה לגיל מבוגר יותר (חטיבת ביניים) יכול לאתגר את תלמידיו המתבגרים בדיונים על צדק חברתי או בניסוי מדעי פתוח, המנצל את יכולתם ההולכת וגוברת לחשיבה מופשטת. רעיון "המוכנות" (readiness) הזה – שישנם מושגים או מיומנויות שילד יתקשה לתפוס לפני שהגיע לשלב ההתפתחותי המתאים – הוא תרומה מרכזית של פיאז'ה לחינוך. הוא מנחה אותנו ללמד באופן מדורג: לבנות מושג על בסיס ניסיון קודם של הילד, ולהמתין עם מושגים מורכבים יותר עד שיוכל להבינם.
הילד במרכז התהליך החינוכי
בהשראת פיאז'ה, רבות ממערכות החינוך המודרניות אימצו גישה ממוקדת בילד. המשמעות היא שמעודדים ילדים לחקור, לשאול שאלות ולהסיק מסקנות בעצמם, במקום לספק להם את כל התשובות ישר לפתרון. המורה נתפס יותר כ"מנחה" או "מלווה" של תהליך הלמידה, היוצר סיטואציות למידה עשירות, שואל שאלות מנחות ומעודד חשיבה עצמאית. כך למשל, במקום להסביר מראש את כללי הדקדוק, מורה עשוי לתת לתלמידים דוגמאות של משפטים ולבקש מהם לנסות לזהות את הדפוסים בעצמם. בדרך זו הילדים מגלים את הידע – מה שהופך אותו למשמעותי ועמוק יותר עבורם. כמובן שהמורה עדיין מכוון ומתקן, אך הוא משתדל לא "לקלקל את ההפתעה" מוקדם מדי. גישה זו צמחה בין היתר מהתצפיות של פיאז'ה בהם גילה כאמור כי ילדים לומדים מתוך סקרנות טבעית וסיפוק לפצח בעיות, ולא רק כתוצאה מציון או פרס חיצוני.
למידה חברתית ושיתופית
אף שפיאז'ה הדגיש מאוד את הפעילות העצמאית של הילד, הוא הכיר גם בערך של אינטראקציות חברתיות להתפתחות החשיבה. הוא שם דגש מיוחד על דיון בין בני גילאים דומים (עמיתים) כמניע לצמיחה קוגניטיבית – כשילדים בני אותו גיל מנסים לפתור בעיה יחד, ייתכן שיחלקו זה עם זה נקודות מבט שונות, דבר שיוצר אצלם אותו "קונפליקט קוגניטיבי" בריא שמוביל ללמידה. למשל, תלמידה בכיתה ג' שמאמינה כי תמיד "כוס גבוהה = יותר מים" עשויה להשתכנע אחרת אם חבריה לקבוצה יראו לה דוגמה נגדית. העבודה בקבוצות קטנות, פרויקטים משותפים ופעילויות של למידת עמיתים משתלבות היטב עם החשיבה של פיאז'ה, כיוון שהן מאפשרות לילדים לבטא את הבנתם, להתעמת עם אי-הסכמות ולהבנות יחד ידע חדש.
דוגמאות מחיי היומיום: רעיונות פיאז'טיים בפעולה
כדי להבין איך עקרונות פיאז'ה נראים בשטח, נבחן כמה דוגמאות יומיומיות – בבית ובבית הספר – שמדגימות את יישום רעיונותיו בהתנהגות הילדים וגישת המבוגרים:
מחבואים בעיניים עצומות: כפי שהזכרנו קודם, ילד בגיל הגן לעיתים ישתעשע בלהתחבא פשוט באמצעות כיסוי העיניים שלו בידיו, מתוך אמונה שאם הוא לא רואה אתכם, גם אתם לא תוכלו לראות אותו. המשחק התמים הזה ממחיש את מושג האגוצנטריות אצל ילדים צעירים – קושי להבין שהאחר רואה וחושב אחרת. עבור ההורה, זו הזדמנות נהדרת ללמוד על שלב ההתפתחות של ילדו: זה לא שהילד "מתעלם מהמציאות", אלא שפשוט מוחו עדיין לא בנוי לתפוס שתי נקודות מבט בו-זמנית. פתרון אפשרי הוא לשחק איתו משחקי תפקידים – למשל להתחלף בתפקיד המחפש והמתחבא – וכך בהדרגה הוא יתחיל להבין את נקודת המבט שלכם ("אני רואה אותך גם כשאתה עוצם עיניים"). סביב גיל בית הספר, בדרך כלל היכולת הזו מבשילה מעצמה, והילד ילמד להסתתר מאחורי העץ במקום רק לעצום עיניים.
מי קיבל יותר עוגיה? דמיינו שני ילדים בני 5 שקיבלו כל אחד עוגיית שוקולד שווה בגודלה. למען הנוחות, אחד ההורים חותך לילד אחד את העוגייה לשני חצאים, בעוד הילד השני מחזיק את העוגייה שלו שלמה. לא נדיר לראות שהילד עם שני החצאים יכריז בהתמרמרות שחברו "קיבל יותר עוגיה" ממנו – הרי לחבר יש שתי עוגיות ולו רק "חתיכה אחת"! בגיל זה, ילדים רבים באמת משוכנעים שכמות משתנה בהתאם לאיך שהיא נראית. ההורה יכול לנצל רגע כזה כדי להתחיל ללמד את עיקרון השימור: להראות לשני הילדים שהחצאים מצטרפים לאותו שלם, אולי באמצעות הנחתם זה ליד זה על השולחן ולהשוות לגודל העוגייה השלמה. לרוב, עד גיל 6–7 (כשילדים נכנסים לשלב האופרציות המוחשיות), הם יתחילו לתפוס שקילו של ברזל וקילו של נוצות הם אותו משקל למרות הנפחים השונים, או ששתי חצאי עוגה יכולים להשתוות בגודלם לעוגייה שלמה אחת.
למה השמיים כחולים? ילדים הם סקרנים טבעיים, ובשלב השאלות הבלתי-פוסק ("למה ככה?") הם מביעים את הדחף שלהם להבין את העולם. רוח פיאז'ה מעודדת הורים ומורים לא לדכא את שטף השאלות הזה, אלא לנצל אותו ללמידה. אם ילד שואל שאלה מורכבת, כמו "למה השמיים כחולים?", אפשר בהחלט לנסות להסביר בפשטות – אך אפשר גם להפוך את השאלה לפרויקט חקר קטן בהתאמה לגילו. למשל, אפשר לערוך ניסוי ביתי פשוט עם פנס וכוס מים המעורבבת בחלב (לדמות פיזור אור), ולתת לילד להבחין איך האור משתנה. הפעילות הזו מערבת את הילד בחקירה פעילה, בהתאם לעיקרון הפיאז'טי שהלמידה עמוקה יותר כאשר היא תוצר של גילוי והתנסות אישית. כמובן, צריך להתאים את ההסבר לרמת ההבנה: ילד בן 4 יסתפק בתצפית על "קרן אור שנשברת" בלי להיכנס לפיזיקה של גלים, בעוד ילד בן 10 אולי כבר יוכל להבין מושגים של אור וכדוריות באוויר. העיקר הוא לכבד את השאלה ולהזמין את הילד לחשוב יחד על תשובה, במקום לסגור את הדיון ב"כי ככה זה בטבע".
השוואה לגישות אחרות: ויגוצקי ומונטסורי
תיאוריית ההתפתחות של פיאז'ה לא קיימת בחלל ריק; במאה ה-20 התפתחו במקביל גישות נוספות להבנת למידה והתפתחות ילדים. נסקור בקצרה שתי גישות בולטות – של לב ויגוצקי ושל מריה מונטסורי – גישות הראויות להרחבה על כל אחת מהן בפני עצמה, ונראה כיצד הן דומות או שונות מזו של פיאז'ה, ומה מייחד את פיאז'ה מולן.
לב ויגוצקי-חשיבות הלמידה מאחרים
ויגוצקי, פסיכולוג רוסי בן זמנו של פיאז'ה, הסכים שילדים פעילים בלמידה שלהם, אך שם דגש חזק בהרבה על הקשר החברתי-תרבותי של ההתפתחות. בניגוד לפיאז'ה שהתמקד בילד הבודד המגלה עקרונות, ויגוצקי האמין שחשיבה מתפתחת באמצעות אינטראקציות חברתיות – במיוחד דרך שיחה, שיתוף פעולה והדרכה של מבוגרים או בני ידע מנוסים יותר. הוא טבע את המונח המפורסם "אזור ההתפתחות הקרובה" (Zone of Proximal Development) – הטווח שבין מה שהילד יכול לעשות בעצמו כרגע, לבין מה שהוא יכול לעשות בהנחיית "אחר יודע יותר" (מבוגר או חבר מיומן). הרעיון הוא שבליווי ותמיכה מתאימים (תהליך שנקרא הדרכה מדורגת או "דיפון" – Scaffolding), ילד יכול להגיע להישגים קוגניטיביים גבוהים יותר מכפי שהיה מגיע לבדו. למשל, ילדה שאינה מצליחה לפתור פאזל מורכב עשויה, בעזרת רמזים מכוונים מהורה, פתאום להצליח – וכך ללמוד דרך שיתוף פעולה.
הבדל מרכזי אם כן הוא שפיאז'ה הדגיש את ההתפתחות מבפנים החוצה (הילד צריך להבשיל כדי ללמוד מושג חדש), בעוד ויגוצקי ראה את הלמידה כמניעה את ההתפתחות וכמגיעה מבחוץ פנימה דרך החברה. עוד הבדל הוא בהיבט השפעת התרבות: פיאז'ה ראה את שלבי ההתפתחות כאוניברסליים לכל ילד, ואילו לפי ויגוצקי, התרבות והסביבה החברתית יכולות לעצב את היכולות הקוגניטיביות – למשל, ילדים מתרבות שבה סיפורים בעל-פה נפוצים עשויים לפתח זיכרון חזק יותר לפרטים מילדות. שני החוקרים מסכימים שילדים סקרנים ולומדים פעילים, אך ויגוצקי מזכיר לנו את התפקיד העצום של ההורים, המורים והקהילה בהנעת ההתפתחות.
מריה מונטסורי-הילד במרכז השיטה החינוכית
מונטסורי, רופאה ומחנכת איטלקייה, פיתחה עוד בתחילת המאה ה-20 שיטת חינוך חדשנית שמשתפת קווים דומים עם רעיונות פיאז'ה, אך גם הבדלים מעניינים.
הדמיון: גם מונטסורי מאמינה גדולה ביכולתו של הילד ללמוד באופן עצמאי דרך התנסות, והעמידה את הילד במרכז התהליך החינוכי. כמאמרה הידוע של מונטסורי, "ההצלחה הגדולה ביותר של המורה היא כשהוא יכול לומר: הילדים עובדים כאילו אני לא קיים". בדומה לפיאז'ה, שיטתה מדגישה למידה דרך חושים ועשייה – בגני מונטסורי הילדים חופשיים לבחור פעילויות מעשיות (למשל מזיגת מים, סידור חרוזים) המפתחות מיומנויות וכישורים קוגניטיביים תוך כדי משחק.
השוני: ראשית, מונטסורי ביססה שיטה חינוכית שלמה עם סביבה מאורגנת מאוד ומובנית: כיתת מונטסורי מלאה בחומרים מוחשיים שנבחרו בקפידה, ומסודרים תמיד באותו אופן, כדי לעודד סדר, ריכוז ועצמאות. אצל פיאז'ה, לעומת זאת, אין "שיטת לימוד" ספציפית אלא עיקרון כללי שילדים צריכים חופש לחקור; הוא ייחס חשיבות גם למשחק חופשי ולא מובנה, שבו מתרחשת "תגלית ספונטנית". שנית, תפקיד המורה במונטסורי הוא תצפיתן מנחה – המורה עוקב אחר הילד, מכוון בעדינות כשהוא רואה הזדמנות ללמידה, אך לרוב לא מתערב ישירות בעבודת הילד. על פי פיאז'ה, תפקיד המבוגר פעיל יותר בייזום מצבים מעוררי חשיבה (כמו יצירת אותה סתירה קוגניטיבית בניסוי קטן). שלישית, מונטסורי חלקה את הילדות לטווחי גיל רחבים (כיתות מעורבות גילאי 3–6, 6–12 וכו'), מתוך תפיסה שכל קבוצה כזו מהווה "מישור התפתחות" עם מאפיינים ייחודיים. פיאז'ה אמנם דיבר על שלבים חופפים בגילים דומים, אבל שיטת מונטסורי בנויה ארגונית על כיתות רב-גילאיות, מה שלא אופייני למסגרות שהתבססו רק על פיאז'ה.
ולבסוף, מונטסורי התמקדה מאוד בגיל הרך כתשתית לחינוך, בעוד שפיאז'ה חקר והדגיש גם את שלבי החשיבה בגילאי בית הספר וההתבגרות.
לסיכום, אפשר לומר שפיאז'ה נתן לנו תיאוריה להבנת מחשבת הילדים, ומונטסורי יישמה עקרונות דומים לכדי שיטה מעשית בכיתה. שתיהן חולקות אמונה בילד עצמאי וסקרן מטבעו, אך פיאז'ה מספק לנו בעיקר את מפת הדרכים ההתפתחותית, בעוד מונטסורי מציעה כלים ותהליכים קונקרטיים להפעלת כיתה ברוח דומה.
לסיכומו של עניין
תיאוריית ההתפתחות הקוגניטיבית של ז'אן פיאז'ה שינתה לבלי היכר את האופן שבו אנו מתבוננים בילדים ובתהליך הלמידה שלהם. הודות לעבודתו, הורים ומחנכים מבינים היום שילד בן 4 לא חושב כמו ילד בן 8 – ולא משום שאחד "חכם יותר" אלא מפני שמוחם מצוי בשלבים שונים של התפתחות. פיאז'ה הדגים שילדים אינם מבוגרים קטנים; יש להם היגיון משלהם, והם פעילים בבניית ההבנה שלהם לגבי העולם.
ההשפעה על החינוך הייתה אדירה: יותר למידה דרך משחק והתנסות, יותר מתן חופש לילדים לחקור, ויותר רגישות לשלב ההתפתחותי של כל ילד. גם כיום, כשטכניקות הוראה חדשות מתפתחות ותיאוריות עדכניות (כמו אינטליגנציות מרובות, התפתחות מוחית או למידה חברתית) צוברות תאוצה, עקרונות היסוד של פיאז'ה עדיין מנחים את העשייה החינוכית. מחקרים בני-זמננו ממשיכים לאשר שילדים לומדים הכי טוב כשהם מעורבים ופעילים, ושהתנסות חברתית וקוגניטיבית מעשירה חיונית לפיתוח מלא של היכולות. חשוב לזכור שכל תיאוריה מדגישה היבט אחר: ויגוצקי הראה לנו את כוחו של השיתוף, מונטסורי את כוחו של הסדר והחופש המבוקר, ופיאז'ה את כוחו של המוח המתפתח ושלבי הבשלה.
>> למגזין המלא - לחצו כאן
עבורנו כהורים, ההבנה הפיאז'טית מעניקה פרספקטיבה סבלנית ומכבדת: אנו לומדים להתאים ציפיות לגיל, לעודד סקרנות טבעית, לאפשר לילד לתקן את טעויותיו בעצמו – ובכך לתמוך בהתפתחותו הקוגניטיבית והרגשית. בסופו של דבר, פיאז'ה מזכיר לנו שלמידה אמיתית מתרחשת בעיניים נוצצות של ילד שגילה משהו חדש בעצמו, ושתפקידנו הוא ליצור כמה שיותר רגעים כאלה ולייפות ולהנעים את עולמם התם של ילדינו המתוקים.