פתחתי את היומן האישי של בתי ומה שהיא כתבה שם - שבר אותי | סיפור מטלטל

הסיפור שלי הוא על יוכי, בתי השלישית.

יוכי תמיד הייתה ילדה שמחה ומעניינת, אהובה מאוד במשפחה המורחבת ובמעגל החברתי, קוראים לזה: "ילדה ירוקה" – ידידותית לסביבה. היה לה כושר הבעה מדהים. יוכי הייתה דואגת תמיד לאיכות הסביבה שלה, כשהיא באזור מרגישים טוב יותר.

>> למגזין המלא - לחצו כאן

הזמן חלף והגיע תקופה שבה שמנו לב לשינוי בהתנהגות של יוכי. היא הייתה מגיעה מבית הספר אבל לא כמו כל פעם. פתאום שמנו לב לאימפולסיביות שהיא מביאה עימה, חשבנו שזה גיל כזה (10) ולא ראינו סיבה לדאגה.

אבל ככל שעבר הזמן יוכי הייתה מתנהגת בצורה לא רגילה: היא הפכה לפגיעה יותר, והייתה מוכנה להתנהג בקטנוניות ייתר ללא חשש שמישהו במשפחה יבוז לה. עברו עוד כמה שבועות, וגילינו אצל יוכי משהו שלא היה מתאים לה בכלל:

ה ס ת ג ר ו ת.

יוכי החלה להסתגר בתוך עצמה וראינו אצלה תסמיני דיכאון. המון פעמים היה ניתן לראות אותה בחדר לבד יושבת ובוהה, זה היה מוזר כל כך בפרט לילדה בת 10 שהייתה אחראית על האוירה הטובה בבית.

ניסינו לבדוק את זה, אני ושיר היינו מנסים לדלות ממנה מידע בצורה חכמה במיוחד, לדעת מה מתאכסן בלב הקטן והטוב שלה, לתת לה לפרוק הכל. אבל יוכי הראתה לנו ש"הכל בסדר, אין משהו מיוחד".

ואז הגיע היום הזה, היום שגילה לנו מה הילדה המתוקה שלנו עוברת.

בחדרה של יוכי במקום שאינו נגיש כל כך, נמצא יומן אישי.

זה יכול היה להיראות כל כך מקסים ומתוק, שילדה בת 10 כותבת לעצמה מה התוכניות שלה, אבל היומן שמצאנו היה יומן מסע, יומן בו יוכי כתבה את הסיוט שהיא עוברת.

כשפתחתי את היומן נחשפתי לשורה הבאה:

"אף אחד לא יודע מה אני עוברת, ואם משהו ינסה להבין, זה כמו גוש שחור גדול בלב".

קפאתי על מקומי.

בראש רצו המון מחשבות, מה כבר עשו לבת שלי, מה אני לא יודע שקרה כאן מתחת לאף שלי. אבל דפדפתי עוד קצת וקראתי את השורה הבאה:

"השם שלה לא יוצא לי מהראש".

זה כבר הפך להיות דרמה של ממש, שמתי לב שבכל יום מדפי היומן היא משתפת את מה שעבר עליה:

"עכשיו גם את החברה היחידה שיש לי היא פשוט לוקחת לי, נשארתי ממש לבד".

התמונה הפכה להיות ברורה יותר - הבנתי די מהר שיוכי שלי עם בעיות בחברה. והשורה הבאה הכניעה אותי:

"מתי הסיוט הזה יגמר, אני כבר לא מסוגלת".

דפדפתי הלאה, ומול עיניי ראיתי תיעוד יום-יומי ממה שיוכי עברה, את הסבל, הבושות והפגיעה בנפש הרכה שלה. נשברתי, מעיניי זלגו דמעות. הבנתי פתאום את השינויים הגדולים של יוכי, את האימפולסיביות, ההסתגרות, הדיכאון שהבת שלי נמצאת בו.

אני ושיר לקחנו את זה מאוד קשה, אולי גם בגלל המצפון שלנו כהורים שלא הצלחנו לעלות על זה, שיוכי לא שיתפה אותנו במה שעובר עליה.

"דע את האויב". דווקא בגלל זה היה יותר קל לנו כהורים להגיע לנקודה, להביא את יוכי בשיחה עימנו לספר מה היא עוברת.

בשיחה עם יוכי היא שיתפה אותנו, שחברתה לכיתה 'הדר' מנהלת נגדה מסע ציד נרחב, עם הסתה פרועה בכיתה, ועשתה עליה חרם חברתי אגרסיבי במיוחד. היא הייתה עוברת בין כל בנות הכיתה ומאיימת: "אם תדברי עם יוכי, אני אדאג שאף אחד לא ידבר איתך".

השֵׁיְמִינְג הזה - נמשך חצי שנה, כל בנות הכיתה חששו מהדר שהייתה במעמד חברתי גבוה, ויישרו קו עם הוראותיה. יוכי בכל התקופה הקשה הזו לא שיתפה אותנו ההורים בכלום, והסיבה הייתה: "לא רציתי שתצטערו, מספיק אני מצטערת", אמרה בדמעות.

בכל התקופה הזו יוכי הייתה לבד, שתקה וסבלה מבלי לשתף את הכאב הגדול שלה, את הנידוי החברתי הקשה שיום יום היא חוותה. אלו רגעים של כאב, של פספוס כזה שאתה כאבא לא יכולת לעזור לה, להיות שם בשבילה.

אני לא יכול לתאר לכם את ההרגשה הנוראה הזו, רק לדפדף ביומן שלה, ולקרוא את התיעודים הקשים לפרטי פרטים.

כשפנינו לאמא של הדר לבדוק את העניין, היא חזרה אלינו עם תגובה 'מעניינת': לא רק שלא הזדהתה עם מה שאנו עוברים, אלא הצדיקה את הבת שלה, ונתנה לנו להבין ש'כנראה' הבעיה היא אצלינו.

זה היה רגע כזה שקשה לשכוח, אני מספר לאמא של הפוגעת על סבל שבתי עוברת במשך חצי שנה מהבת שלה, והיא לא מוכנה לקבל את המצב, ומגדילה לעשות ומכחישה אותו. הבנו די מהר שלא היא הכתובת, אז פנינו לצוות החינוכי בבית הספר.

שם קיבלנו תשובה דומה: "אני לא חושבת שזה המצב, כנראה יוכי רגישה מדי, ביררנו את העניין ואין שום דבר ממה שאתם אומרים".

הבנו שבמקרים של 'חרם חברתי' במוסדות לימוד שונים, הצוות החינוכי:

א. לא רוצים להיכנס לזה.

ב. זה לא כל כך מעניין אותם.

ג. אין להם כלים לטפל בזה.

ד. מעדיפים לקבור את זה ולא לתת לזה מקום.

חרם חברתי יכול להיות בחלק מהפעמים כ"חרם סמוי". זה יכול להיות מתחת האף של הצוות והוא לא ישים לב אם הוא לא ידבר על זה. אם היו דואגים לשקף קצת לתלמידים מה עוברים הקורבנות הרבים, הכל היה נראה אחרת. פלקטים וטפטים של 'ואהבת לרעך כמוך' ושל 'מה ששנוי עליך לא תעשה לחברך' לא יעזרו כל כך, אם אין שיח על הנושא.

ילד צריך שיתווכו לו, שישקפו לו, ההמחשה מאוד חשובה בגיל הזה. זה לא רק יפתור את היציאה מהבִּצָּה אלא יגרום לא להיכנס אליה, ויחסוך המון כאב וטיפולים רגשיים לילדים שלנו.

אבל דווקא בגלל זה הבנו, שאת האחרים לא ניתן לשנות, ואנחנו כהורים צריכים לטפל בילדה שלנו, ולא בדברים שאין לנו עליהם שליטה.

זה מה שעשינו...

השתמשנו בכלי העצמה, נתנו ליוכי להבין את החולשה של 'הדר', את הפחד שלה ממעמדה, את האיום שהיא מהווה עבורה.

זה היה תהליך ארוך ומייגע, וזה גרם לי ללמוד את הנושא, ולרכוש ארגז כלים רחב לטיפול ראוי ביוכי. לשמחתי הגדולה בתי יצאה מהמעגל הזה, ואת היומן שלה אני שומר מכל משמר, דרכו אני נותן כוח להמון הורים להאמין שהכל תלוי בהם ברגע האמת.

היום אותה ילדה שהחרימה אותה, היא החברה הכי טובה שלה.

• • •