"הילד הזה מטריף אותי" – זה משפט שרבים מאתנו אומרים מדי פעם, אבל לכולנו משמעות שונה למילים האלה. חלק מאתנו רוצים במשפט הזה רק לפרוק תסכול זמני ממעשה כלשהו של השובב הקטן, אך חלק מאתנו במשפט הזה מביעים תסכול פנימי עמוק שמלווה אותם כהורים במשך כמעט כל שעות היממה.
עוד לפני שנכנסים לבירור הסיבות למצב הלא פשוט הזה, ניתן לומר באופן וודאי שהרגשה כזאת דומה לנורה אדומה במטוס. אכן, זהו מצב חירום, וכמו בכל מצב חירום, את מסכת החמצן שמים קודם כל על ההורה ורק אחר כך על הילד. וגם במקרה של כעס תמידי על הילד, מתחילים לטפל לא בילד, אלא בהורה.
ראשית, חשוב להפריד בין הרגשה בריאה של כעס לזו הלא בריאה. ודווקא קל מאוד להבדיל ביניהם. אם הכעס מופיע באותה תדירות כמו גם שמחה, גאווה, חמלה וכו', מדובר ברגשות בריאים שכולם חלק מחוויית ההורות שלנו. אך אם הכעס מלווה אותנו כל הזמן, והילד תמיד מפריע לנו בנוכחותו, תמיד מתנהג בצורה בעייתית, תמיד הורס לנו את מצב הרוח, מדובר בהרגשה קשה ולא בריאה שככל הנראה מסתירה בעיה עמוקה יותר.
הסיבה הנפוצה לכעס כלפי הילד היא תשישות כללית של ההורה. כשיש יותר מדי לחצים ודאגות, הילד שמטבע הדברים בא בדרישות, מנסה למשוך תשומת ולרוב גם מלא אנרגיה ושמחת חיים, מהווה פשוט מטרד. במצבים של תשישות פיזית ונפשית ההורה לעיתים לא מסוגל לראות בילד בן אדם קטן שיש לו צרכים רגשיים, חלומות וציפיות. מבחינתו מדובר בסחטן קטן שמנסה לנצל עד תום את מה שנשאר מגופו ונפשו המיוסרים.
הכעס כלפי הילד במקרה הזה משמש כדרך להגנה על הכוחות המועטים שנשארו להורה. אין צורך לפרט עד כמה הדרך הזאת לא יעילה ובעייתית, הרי שהיא לא רק לא שומרת על הכוח של ההורה, אלא רק מתישה אותו עוד יותר. היא גם לא ממש תורמת לאווירה בבית ובכך יוצרת רק מתחים נוספים. במקרים האלה כל עוד ההורה לא ימצא דרך להשתקם ולצבור כוחות פיזיים ונפשים, קשה לצפות לפריצת דרך ממשית ביחסיו עם הילד.
סיבה נפוצה נוספת לתגובה עצבנית להופעתו של הילד בסלון היא חוסר בטחון עצמי של ההורה. הורה שבתוך תוכו בטוח שהוא הורה טוב, יוכל גם לסרב לבקשות של הילד וגם להתמודד עם התסכולים והבכי של הבן או הבת, בלי שהדבר יכרסם אותו מבפנים. הורה שעמוק בלבו סבור כי הוא הורה גרוע, בכל סצינה שהילד עושה רואה איום על מעמדו הרעוע כהורה, אישום בחוסר השקעה בילד, תיוג כהורה רשלן. ושוב, גם במקרה הזה ההורה משתמש בכעס וצעקות כדרך להתגונן, הרי הוא לא רואה בילד הזה בן או בת, אלא שופט ערמומי שבא להוציא פסק דין "הורה גרוע".
לעיתים קרובות כעס ואכזבה מככבים ביחסים עם הילד כי ההורה רואה בו סמל למשהו שהוא לא מצליח להשלים אתו. למשל, הורה שחווה ילדות קשה, לפעמים מתקשה להשלים עם ילדות שלווה של ילדיו, אף שהוא עצמו השקיע את מיטב מאמציו כדי להבטיח להם ילדות שכזאת.
רק שמאמציו היו מודעים ושקולים, ואילו באופן תת-מודע הורה כזה לא מצליח להפטר מהרגשת הקנאה כלפי הילדים המפונקים והוא משווה אותם אליו ולילדותו הקשה. לכן מקרים, שבהם על פניו אין שום סיבה הגיונית לכעס בלתי פוסק כלפי הילד, מצריכים פניה לגורם מקצועי, שיעזור לאתר את הבעיה ולעבור את הדרך הקשה של ההתמודדות אתה.
בכל מקרה, גם כשהסיבה ברורה וגם כשהסיבה לא ברורה, המצב של מלחמה תמידית עם הילד הרסני ביותר עבור כל בני המשפחה ובעיקר עבור הילד עצמו. ילד כזה גדל בתחושה שלא משנה מה הוא יעשה, הוא לא יצליח להשיג את המטרה העיקרית: אבא או אמא לא יאהבו אותו.
בבגרותם ילדים כאלה מפגינים חוסר בטחון עצמי עצום ולעיתים גם חיים במרדף בלתי פוסק אחרי השגים שונים בכל תחומי החיים, כי גם בגיל מבוגר הם עדיין מנסים לעשות את הבלתי אפשרי: לרצות את ההורה המתוסכל ולזכות באהבתו.