פתיחת הארון
במהלך התפילות המיוחדות של הימים הנוראים אמירת הסליחות והפיוטים הנאמרים בסילודין הרי שאינם דומים זה לזה, ישנם ארוכים וישנם קצרים חלקם מחורזים ואחרים פשוטם וסודרים באלפא ביתא, אך יש ליתן את הדעת מדוע בחלקם אנו פותחים את ארון הקודש בשעת אמירתם, פורכת ארון הקודש שוב ושוב נפתחת ונסגרת במהלך התפילה בבית הכנסת.
מי קבע מתי לפתוח את ארון הקודש ובאיזה פיוט קשה לדעת יש ספרים שכתבו שמנהג בני אשכנז לשהות בבית הכנסה בר"ה עד לחצות היום ולא לעזוב ביום הכפורים את בית הכנסת כלל הביא לידי כך שהאריכו את התפלות ע"י אמירת פיוטים רבים מסוג זה. במשך הזמן ניסו הקהלות לגוון את אמירת הפיוטים ע"י הבלטת חלק מהם - ולאו דוקא המעולים שבהם - באמרם אותם לפני ארון קודש פתוח.
כעקרון פתיחת הארון נועדה אך לצורך הוצאת ספר תורה והכנסתו, אך במדינות אשכנז התפתח כבר בתקופה קדומה לפתוח את הארון בשעת אמירת תפלות מסוימות, ובזה כך נראה רצו לעורר את הקהל להתחזק בתפלה או גם רצו להורות על חשיבות הפיוט ומעלתו גדולה יותר.
פתיחת ההיכל בתקופת בעלי התוספות
מנהג זה של פתיחת ההיכל בשעת חזרת הש"ץ של שחרית ומוסף כבר מוזכר רשום בסדר טרוייש של רבי יהודה בן אלעזר מבעלי התוספות ותלמידו של ר' מנחם, ערך את כתבי רבי מנחם (ואביו) לספר שנקרא גם כן 'סדר טרוייש', וחילק אותם לעשרה פרקים שונים לפי סדר התפילות. שחיבור בסיביות המאה הי"ג, והנוסח הוא שם הוא:
ואין פותחים השערים עד שיתחיל החזן התפילה בקול רם, וכן בכל התפילות.
מאה שנים מאוחר יותר כותב מחבר ספר מהרי"ל:
מנהג הוא לפתוח התיבה כשמתחיל ש"ץ תפלת ש"ע וכשמגיע לקדושה נועלין. וטרם שאומר לדור ודור פותחין. והכהנים כשעולין לדוכן נועלין. וכשיורדין מדוכנם פותחין לומר א"מ ובסיומם נועלין עד שיוציא ס"ת לקרות. וכן בתפלת מוסף.
פתיחה בפיוטים נוספים
בעל ערוגת הבושם ר' אברהם ב"ר עזריאל (בוהמיה, מאה י"ג) 'כותב על הפיוט היום תאמצנו' שהוא תפלת בעלי התשובה', ומוסיף: ויש מקומות שרגילין לפתוח ארון הקודש כשאומרים אותו שיבחן לבם
רבי אייזיק טירנא קבע את מנהג קהלות מזרח אירופה, באמרו:
ביום הדין פותחין הארון קודם אדירי איומה עד הסילוק, ופותחין הארון למלך עליון ולנתנה תוקף עד אחר אוחילה.
ובהתאם לכך ביום כפור:
ופותחין הארון קודם אמרו עד אחר האדרת והאמונה עד הסלוק מי יתנה.
במחזורים העתיקים הושמט מנהג זה
בכתבי היד של המחזורים אין מכל זה כלום, אך המדפיסים נהגו חרות בעצמם והוסיפו - אולי בהתאם למנהגי קהילותיהם - במקומות רבים במחזורים שיש לפתוח ולסגור הארון. משהתחילו בקהילות לחלק ה'פתיחה' ככל כיבוד של מצוה שבבית הכנסת, קבלו פיוטים כאלה בעיני בני הקהלות תוספת של חשיבות, החלו לעמוד לכבודם וגם ניגנו אותם בחגיגיות מיוחדת. במהדורה זאת ציינו פתיחת הארון באות פ וסגירתו באות ס.
| מקורות ר"ה מאת החוקר ופרשן התפילה ד. גולדשמיט