המגיד ר' ישראל לבל מסלוצק (בסוף המאה הי"ח), מגיד ודיין במוהילב על הדנייפר ובנובוגרודק (פלך מינסק) ומחבר ספרים, לוחם קנאי ללא רחם בחסידות, בספרו "ספר ויכוח" בתיאור אחד האדמו"רים, הוא כותב בין השאר: "מה הוא עושה באריכות התפילה? הוא מזמר ומרים קול ומכה באגרוף ומנענע עצמו כשיבולת מרוח סערה".
- כָּל עַצְמוֹתַי תֹּאמַרְנָה | מדוע אנו מתנענעים בשעת התפילה והלימוד?
- "וירא העם וינועו" | המנהג להתנועע בשעת התפילה והלימוד
- וּמִבְּשָׂרִי אֶחֱזֶה | מנהג ישראל להתנועע בשעת הלימוד והתפילה - פרק ג'
- וּפֹעַל יָדָיו תִּרְצֶה | על התנועות בשעת התפילה בחצרות החסידים
- "גזרתינהו לשוקיה בגזרא דפרזלא" | המתנגדים "לתנועה" החסידית בשעת התפילה
- כי דור 'תהפוכות' המה | המתנגדים ל'סלטות' ותנועות החסידים בעבודת התפילה
רבי חיים והחסידים
רבי חיים סולובייצ'יק מבריסק, לא היתה דעתו נוחה מאלה האנשים המרימים קולם בשעת התפילה. הוא היה אומר: אצל הכהן הגדול נאמר: "ונשמע קולו בבואו אל הקודש". ועל כן עשו פעמונים על האפוד כדי שיישמע "בבואו אל הקודש", ואילו אפשר היה להתפלל בקול רם, לא היה צורך בפעמונים.
בספר בית ישראל להבה – ליקוטי תורה ממרן הבית ישראל מגור מובא –
הרבי (הבית ישראל מגור) דיבר מענין חסידויות ששם צועקים בתפילה וגם יש שעושים תנועות חיצוניות.
וסיפר כי ר' ישראל'קע אראטין ז"ל היה מיודד עם הגר"ח מבריסק זצ"ל. פעם היו יחדיו בעיר מרפא ושם היו גם כמה רעבישע אייניקלאך מגזע צאנז שהיו מתפללים בקולות ובתנועות משונות וצעקו בתפילתם. ר' חיים לא מצא חן בעיניו הנהגה זו של צעקות בתפילה ובדרך כשטיילו יחדיו צעק לפתע ר' חיים אל ר' ישראל'קע בקול רם: ישראל'קע! ישראל'קע! השתומם וענה לו: והרי אני נמצא סמוך אליכם ומדוע אתם צועקים? ענה לו הגר"ח: והרי גם הקב"ה קרוב אלינו ומדוע אותם יהודים צועקים אליו? עוד טען כלפיהם, מדוע הם אומרים בתפילתם מפעם לפעם טאטע זיסער', מנין להם שהקב"ה מתוק ?
וכי טעמו אותו אי פעם ?
למדו מרבותיהם אך אינם בדרגתם
בשנת תקל"ב נדפס אחד מספרי הכזב "זמיר עריצים" לחרף ולגדף את עדת החסידים, שעושים קולות ותנועות בתפילתם וכו'. זמיר עריצים וחרבות צורים שנדפס בקרוב במדינות פולין ע"פ המורים כי גם עתה קמה שם כת אחת, מתכנה עדת חסידים ופרושים, יבדלו במעשיהם ומנהגיהם מקהל עדת קדושים עושים רוב ימיהם כחגים בתפילתם מצפצפים ומהגים, יתנו קולי קולות משונים...".
"ובלי ספק מאשר חזו עיניהם [של החסידים] ממנהגי החסידים ומעשיהם, החכמים הגדולים אשר שם במדינה עמהם, רצו להדמות אליהם ולעשות כמותם, ובאמת איך הדמות והשיווי ביניהם ורחוקים המה מהם מרחק רב, כרחוק מזרח ממערב, באשר שאותם הגדולים כבר מלאו כריסם בש"ס ופוסקים, ובהם תמיד עוסקים, וכבר שמענו את שמעם הטוב באוזנינו, לשכון כבוד גם בארצנו".
חסידים נגד התנועות בתפילה
אף בין החסידים היו שלא ראו בעין יפה את מנהג התנועות בשעת התפילה,
האדמו"ר מקוצק פירש זאת בפשטות, הרי נאמר כי חותמו של הקב"ה אמת",: כי חותם מזוייף אינו חותם כלל ועיקר. והלוא התורה מצווה לנו להדבק במידותיו" ולכן מה חותמו אמת" כך עבודתנו אמת", ללא תוספת כחל ושרק, מכל שכן תנועות מלאכותיות ומסולפות הנטולות כנות וכוונה טהורה.
ובספר יגדיל תורה (ר"מ לודמיר) כתב - שהשפת אמת מגור התבטא אודות רבי ש"ב רבי פינטשע מפילץ (אחיין החידה"ר מגור), שהיה נחשב כגדול החסידים בימי השפ"א "באמת היינו כולנו צריכים ליסע אליו, אלא, שהוא עושה תנועות בתפילה"
הצנע לכת
בשו"ת צבי לצדיק למרן צבי אלימלך שפירא זצלה"ה אבד"ק בלאזוב ומנו"כ בעיר רישא כתב:
ואכן, אחד היסודות שקבע ה"צבי לצדיק" כעיקר גדול בחסידות, הלא זו הדרישה להצניע לכת גם בדרכי עבודת ה'. פעם בשיחה התבטא: "מקנא אני מאד באבי הקדוש, שהיה מסוגל לעבור לפני התיבה בתפילה בציבור, מבלי שידע איש כי באותו זמן ממש עיניו יורדות פלגי דמעה ואילו אני בנו, מה לעשות, משמיע אנחות לרוב,
אוי, כיצד אנצל מאותו פירור קטנטן של גיאות!"
וכמו מעצמו, כך היה רבינו דורש ותובע גם מאנשיו, להתרחק מאד מן החיצוניות, ולמעט להראות כלפי חוץ תנועות של התלהבות בתפילה וכיוצא, באשר אינן עולות בקנה אחד עם האמת הצרופה. אמנם נמצא בבלאז'וב חסיד אחד, הוא הדיין מסאנוק רבי מאטעלע שפאלטער זי"ע, אשר היה רגיל להתנועע בחזקה ולעשות תנועות שונות בעת שהתפלל, והרבי לא הקפיד עליו כלל. שאלוהו החסידים: במה נשתנה רבי מאטעלע מאחרים? והשיבם: "כלום לא נהיר לכם ההבדל? רבי מאטעלע רותח בפנימיותו, רותח ורותח, עד שהלהב גולש מעט החוצה, אך הכל נובע מרוב פנימיות. לא כן חסידים אחרים, המנענעים בחזקה כלי שהנו ריק למחצה, מנענעים בכל כוחם כדי שיתחיל אולי סו"ס לגלוש..."