רבי מנחם מנדל אלתר מפאבניץ הי"ד נולד בי"ד תשרי תרל"ח. היה בנו הצעיר של מרן השפת אמת זצ"ל ואחיו של מרן האמרי אמת זצ"ל מגור. מראשי יהדות פולין של בין המלחמות ומעסקניה הבולטים. כיהן כיושב ראש אגודת הרבנים בפולין, וכחבר מועצת גדולי התורה של אגודת ישראל. נחשב אחד ממייסדי העיתונות החרדית בפולין. בתקופת השואה היה ממנהיגי הציבור החרדי בגטו ורשה. נספה יחד עם בני משפחתו במחנה ההשמדה טרבלינקה בכ"ט באב תש"ב. בנו הרב חיים אלעזר אלתר עלה לארץ ישראל שנים רבות לפני מלחמת העולם השנייה והיה מנהל ישיבת שפת אמת בירושלים.
על גבורת אמונתו בשנות הזעם סופר בספרים רבים וכך נמסר מפי עד-ראיה שברח מטרבלינקה, עד זה מספר כי בהיותו בטרבלינקה פגש באחד המשלוחים את הרב מפאביאניץ, הרב מנדל אלטר, שהיה אחיו של הרבי מגור ונשיא אגודת הרבנים בפולין.
כשהרב שמע את הפקודה להתפשט ותפס במה הדברים אמורים, נטפל לאחד משומרי העזר היהודיים במחנה וביקש להביא לו קצת מים. "אני מבטיח לך עולם-הבא עבור זה" התחנן לפניו הרב הישיש. הלה שהיה אכזר כלפי שאר היהודים לא היה יכול הפעם לנהוג כמנהגו ורץ להביא מים עבור הרב, בחשבו כי הוא רוצה לשתות לפני מותו. ברם המים היו נחוצים להרב אלטר לא כדי לשתות, כי אם למטרה נעלה ביותר. הוא רחץ ידיו לתפילתו האחרונה וקרא ליהודים המיואשים שניצבו סביבו:
"יהודים, הבה ונאמר וידוי לפני המוות!" הרב פתח בתפילה וההמונים שעמדו ערומים למחצה אמרו אחריו. קמה יללה גדולה. הרוצחים הגרמנים נזעקו מכל עבר. "מה זה פה, בית-כנסת?" –צעק קצין הס"ס, הממונה הראשי על השמדת היהודים" --.
ואלו דברי הרב לפני שנרצח:
- - שמעו נא אחים, בני ישראל, היודעים אתם לאן אנו הולכים? לדרך הקדומה של קידוש השם אנו הולכים. אברהם אבינו הוליך אחד מזרעו לעקידה ושניהם הלכו בשמחה ובהתלהבות. "וילכו שניהם יחדיו" מלמד שהלכו בחדווה. ואנו, כשאנו הולכים כולנו אל העקידה, אבות על בנים, סבים על נכדיהם, אמהות וסבתות על כל משפחותיהם, ראשי העדה על כל קהילותיהם מה גדול הרגע הזה! תנו דעתכם, יהודים יקרים, קדושים וטהורים, על מה מוליכים אותנו לעקידה? הלא השטן עצמו מכריז גלוי ומפורש, שרק אשמה אחת מצא בנו - את השם "ישראל". הרינו הולכים כולנו יחד לקדש את השם. אך לא בחפזון, יהודים. הנפשו רגע, אלה הם הרגעים האחרונים, הנה נקיים את המצוה של מסירות נפש על קדושת השם בכל שלימות כוונתה - ."-
(מתוך הספר "ניצוצי גבורה" עלילות קידוש השם בימינו, מאת משה- פראגר).
"הכתבה" על שולחנו של הרבי
בכתבה שיפרסם בשעתו הסופר משה פראגר הוא מגולל סיפור מעניין אודות רבי מ"מ מפאביניץ הי"ד אחיו של הרבי האמרי אמת שכיודע נמלט בעצמו מפולין בדרך נס.
על אותו נתיב היסורין של האדמו"ר האמרי אמת מגור במשך שנות השתוללות הפרא של השואה וזוועותיה ברצוני למסור עדות...
כותב משה פראגר
היה זה בקיץ שנת תש"ד, שנת ההכרעות הצבאיות בחזיתות המלחמה. לפתע פתאום מקבל אני הזמנה דחופה, האדמו"ר החלוש קורא אותך אליו! נחפזתי לעלות ירושלימה, ומשהגעתי לבית האדמו"ר ברחוב ישיבת "שפת אמת", המתינו לי אחדים מנאמני ביתו ובפיהם טרוניה גדולה אלי: "גרמת הרבה עגמת נפש למרן, ונחוץ שתתקן זאת בהקדם!"
ואז הוברר לי כל הענין, באותם הימים שקדתי להזעיק באורח שיטתי את מוסדות הישוב בארץ על מימדי מלחמת ההשמדה הנוראה נגד יהדות אירופה וכמה מקריאות האזעקה שלי פורסמו גם מעל דפי "דבר", שנחשב באותה תקופה כעתון הנפוץ ביותר בארץ. והנה באחד המאמרים העליתי גם גילויי הזוהר של קידוש השם וגבורת הנפש היהודית בנסיבות כאלו שלא יתוארו כלל, ותיארתי איך הרב מפאביאניץ, אחיו של האדמו"ר מגור "הולך לטרבלינקה".
סיפור מעשה זה היכה גלים בישוב וכאשר ערכו שידור רדיו מירושלים ישר ליהדות רוסיה הוקרא תיאור זה המזעזע ומאושש גם יחד על ידי אחד הקריינים הכי מוצלחים אבל ההדים מכל אלה בטח לא היו מגיעים לחדרו המיוחד של האדמו"ר החלש אך אירע שעורך השבועון הדרך מאת מרכז אגודת ישראל בתל אביב ר' משה שנפלד ז"ל החליט להעתיק סיפור מרגש זה מעל דפי עתונו והגליון הגיע לידיו של האדמו"ר המתבודד והמתייסר היות שהחתימה שלי היתה ידועה היטב למרן רבינו והאמת היא שהשם הזה משה פראגר נתן לי האדמו"ר כי אכן מוצאי מפרבר פראגה, ליד וורשה התרגש האדמו"ר מקריאת הרשימה הזאת והביע אתצערו ויגונו בנוסח כזה:
"לא מספרים לי שום דבר, ומסתירים ממני הכל! אני מבקש, לקרוא למשה פראגר שיבוא אלי!".
תגיד שאתה לא יודע
פראגר ממשיך ומתאר
בני ביתו של האדמו"ר היו מודאגים והם פנו אלי בדרישה כנה וברורה: 'הנך מוכרח להכחיש הכל, כי אין עצה אחרת! תגיד שאין לך כל ידיעות על אודות מה שאירע לרבי מנדלי מפאביאניץ, השם ינקום דמו, וכל מה שכתבת בטעות, וכך תוכל להשקיט את צערו של מרן! אולם אני השיבותי להם באופן נמרץ: לא בא בחשבון! אני לא אשקר באזני מרן רבינו! לא אלך בדרך זו של ההתכחשות, כדי להרגיעו. סבורני, שיש לי עצה יותר נכונה, ויותר יעילה!
לאחר דין ודברים די סוער השאירו המקורבים את ניסוח תשובתי להכרעתי ועל אחריותי, והודיעו למרן שאני מבקש להיכנס אליו. נכנסתי אל הקודש פנימה. התמונה הזאת עדיין עומדת לנגד עיני.
מרן רבינו ישב כפוף בכורסתו. איש נוסף לא היה בחדר. ניגשתי והאדמו"ר שם בי עיניים רוויות יגון קודר ועם זאת שלהבת קודש בערה בתוכן. כמעט בלחש דיבר אלי:
'כתבת על אודות אחי, הרב מפאביאניץ. ספר לי מה שהנך יודע'!
ואני? אני התפללתי תפילה שבלב, שלא אכשל בלשוני. וכך החלטתי לציית למרן רבינו ולספר הכל, הכל. אך חיפשתי מלים מתאימות ביטויים ממצים, והעיקר, בסגנון מאופק עד קצה גבול האפשרות.
ואלו היו תמצית הדברים שלי:
היה זה בימים הכי קשים, הכי איומים בפולין. כולם התייאשו. כולם היו שבורים ורצוצים. היחידי שהיה מעודד את רוחם של היהודים, היה זה הרב מפאביאניץ, ר' מנדלי. וזה עשה רושם עצום כל־כך, שאנשים סיפרו על כך זה לזה, מפה לאוזן, וכך זה הגיע עד לעבר הגבול לפרשבורג, ובנו של הרב מפרשבורג שהגיע משם סיפר לי זאת. רעד עבר בעצמותיו מדי דוברי בו, ברבי מנדלי מפאביאניץ, ואף אז נרעדתי. נעצתי את עיני בזיו פני קודשו של מרן רבינו, והתאמצתי לבחור מלים מצומצמות ביותר, אך לא נסיתי להסתיר שום דבר, כי נהפוך הוא, שבעצם גליתי הכל.
מרן רבינו האזין לי ושפתותיו מתלחשות לעצמו:
מיין ברודער ר' מנדלי! מיין ברודער ר' מנדלי! (אחי, ר' מנדלי! אחי, ר' מגדלי). ומשסיימתי את דברי זכיתי לשמוע מפי קדשו של מרן רבינו תגובה קולעת זו: "זיי זשע דיך אויך מחזק!" (אם כן, שתחזק גם אתה את עצמך!) והאדמו"ר הושיט לי את ידו לפרידה.
פניתי לצאת ונדמיתי להבחין בעינו של מרן רבינו, דמעה של התרגשות, שאולי היה בה יותר גאון מאשר יגון. יצאתי. ומשסיפרתי למקורביו שציפו לי בחוץ את תוכן השיחה, ממש הורדתי אבן כבדה מעל לבותיהם. תגובתו של מרן בנוסח: "תחזק גם את עצמך!" נראתה להם, שמרן קבל בסיפוק נפשי את ההסברים שלי. ואכן, לאחר מכן לא הזכיר עוד מרן רבינו אפילו ברמז כל ענין ההתרחשות עם אחיו ר' מנדלי מפאביאניץ.
לקח לדורות
פראגר מסכם במילותיו שלו
שוכנעתי ללא ספק, כי זה עבור האדמו"ר חידוש מעודד אשר אושש את רוחו, שבאותם הרגעים הכי איומים והכי זוועתיים מתעלים היהודים לדרגת מקדשי השם, ושחשוב וכדאי על אודות גילויים כגון אלה לספר בפומבי רב, ולכן הביע את הערכתו בזאת שאיחל לי "שאחזק את עצמי"!
לבי אומר לי שבזכות ברכה זו אני מחזיק מעמד ואני ממשיך ללא הרף במילוי המשימה להעלות ולהפיץ את גילויי קידוש השם בדורנו עד עצם היום הזה"
[הסופר משה פראגר, גיליון בית יעקב, אייר תשל"ח]