שורד השבי סשה טרופנוב חשף לראשונה פרטים חדשים על תקופתו בשבי בעזה ותיאר כיצד הצליח להחזיק מעמד בשבי. "לא הייתה לי שליטה כמעט על כלום", סיפר בריאיון נרחב שהעניק לגיליון 'דרך אמונה' של שבועון 'כפר חב"ד' לפסח. "פעמים רבות חיי היו בסכנה והייתי בדאון. יכולתי להיכנע לדכדוך וליפול, להיות מוצף ברגשות שליליים. אבל בפועל מה שקרה זה שתמיד רגע לפני נפילה אירע דבר מסיום שתפס אותי.
"ואני מתכוון גם לדברים פשוטים. לדוגמה יום שבו אני ממש רעב ומשווע לאוכל, ואין לי כל שליטה על כך, ואז לפתע בהמשך אותו יום פתאום מגיע אוכל יחסית בסדר. אוכל בסדר הכוונה "זה אומר אוכל שלא נשארים רעבים אחרי שאוכלים אותו. זה יכול להיות פול או עגבניות ובצל, או הרבה אורז. לא מדובר בארוחה, אבל במאכלים שאחרי שאוכלים אותם לפחות לא רעבים".
בריאיון הנרחב, לעיתונאי החב"די מנדי קורטס, סיפר בגילוי לב איך "גילה את אלוקים בעזה". לדבריו, "פעמים רבות קרו דברים שגרמו לי להתחיל להיות מבואס, כי רציתי אותם ולא יכולתי לעשות אותם, ואז קרה משהו ששיפר את הרגשתי. ההבנה חלחלה אצלי שקורה משהו שהוא לא בשליטתי ומשפיע עליי. זה קרה לי הרבה, וכך קיבלתי את האמונה באלוקים, ואת ההבנה שלא הכל תלוי בי"
את הסיבה שבגללה הסכים להתראיין לראשונה, תמצת: "אני רוצה שאנשים יודו לקב"ה על מה שיש להם. אני רוצה שמי שיקרא את הדברים שלי יהיה חיובי כלפי החיים שלו. כאשר טוב לאדם בלב, טוב גם לאחרים, לסביבתו. זה קורן".
הוא גם חשף כיצד למד אנגלית בשבי. "בזמן החטיפה ירו לי ברגל. אני בטוח שכל אחד שיִירוּ לו ברגל יבכה על כך ויתלונן ויאמר 'מה מר ורע גורלי'. ואני יכול לגלות לך: זה באמת לא נעים... הירי פירק לי את העצם, היה לי שבר בעצם לגמרי. טופלתי שם בעזה. אבל בזכות כך קרו דברים טובים.
"ראשית, הסיבה לכך שלא כבלו אותי היא מפני שהייתי שבר כלי בהתחלה. הייתי עם דקירה בכתף, עם ראש פתוח וירי ברגליים. בהמשך גם נפרקה הכתף. למזלי זה גרם לכך שהתייחסו אליי יותר בעדינות. זה על פניו לא היה אמור להיות ככה. הם חשבו שהייתי קצין בצבא. כשנחטפתי הממדים הגופניים שלי היו הרבה יותר גדולים מהיום והייתי יותר שרירי וחסון. תמיד האהבה שלי לכושר הייתה גדולה. הם חשבו שאני לוחם, רמבו, והיה טבעי שיקשרו אותי ולא יתנו לי לזוז. אבל בגלל הפציעה לא קשרו אותי. אבל זה רק החלק הראשון.
"בהמשך העבירו אותי למרכז רפואי לטיפול. לא הייתה ברירה אחרת. אבל זה לקח קצת זמן. בסופו של דבר העבירו אותי לטיפול, וכשהסתיים הטיפול רצו להחזיר אותי לאותו מקום שבו הייתי בהתחלה. אולם קרה משהו, דברים לא התסדרו, ולכן העבירו אותי בינתיים למקום אחר בעזה. באותו מקום היה מחבל חדש, שגם דיבר אנגלית. בזכות כך למדתי ערבית. הייתי שואל אותו על כל מיני מילים באנגלית, איך אומרים אותם בערבית, וממנו למדתי. לאט לאט התגבש אצלי אוצר מילים בסיסי שאפשר לי לתקשר בערבית ולפתח את השפה. בשבי חושבים מהר. לומדים שפה ברגע, בקליק, המוח על מאתיים.
"במשך כ-40 יום הייתי במקום החדש עם דובר אנגלית. אחרי זה לקחו אותי למקום אחר, ומאז כמעט עד סוף השבי לא פגשתי עוד מישהו שמדבר אנגלית כמוהו. זה היה המזל שלי שפגשתי אותו. וזה קרה בזכות כך שנפצעתי ברגל".
בריאיון גם סיפר על הרגעים הראשונים בעזה: "אלו הרגעים שאני הכי זוכר. הרגעים שבהם נפלה עליי ההבנה איפה אני נמצא. השינוי מהחיים שהייתי רגיל אליהם היה טוטאלי לחלוטין. החל מהריח שיש שם בעזה וכלה כמובן בתנאים הבלתי הגיוניים ששמו אותי בהם. נחטפתי לרצועה לבד וקיבלתי מכות בזמן החטיפה. הגעתי חבול ושבור גופנית.
"הביאו אותי בהתחלה לבית, שהוא למעשה פחון. האנשים שם היו כל כך שונים מהאנשים שאני רגיל לראות. עם הזמן הבנתי איפה אני נמצא. האוכל בימים הראשונים היה יחסית בסדר, אך מהר מאוד זה הפך למנה אחת ביום. לקח זמן להתרגל לכך שאין לי את כל מה שהתרגלתי אליו, שצריך לבקש אישור לכל דבר. בשביל ללכת לשירותים הייתי צריך לקבל אישור. גם שעות השינה נקבעו לא על ידי. כמו כלא והרבה יותר מכך.
"הבנתי שעליי לזכור שאני בן אדם חופשי, ושאני צריך לנסות ולמצוא חופש במקומות שבהם כן יש לי בחירה. הייתי אוהב לשחק עם האוכל שקיבלתי. הייתי אוכל חלק ושומר חלק להמשך. גם אם זה לא הרבה. בכך הרגשתי שאני זה שמקבל את ההחלטות. ניסיתי להפוך את האי בחירה לבחירה".
את חג הפסח השנה יחגוג טרופנוב עם משפחתו במוסקבה. "אנחנו חוגגים במקום הכי טוב, מתארחים אצל הרב בערל לאזאר, הרב הראשי. הוא הזמין את כל המשפחה ורוצה שנבוא. אף פעם לא ערכתי חג אמיתי. אף פעם. נראה לי שזה יהיה הסדר הראשון שלי שאעשה אותו כהלכתו והאמת שזה מאוד מרגש.
"אני חושב שזו נקודת ציון משמעותית. פסח מסמל את יציאת מצרים. אני לא יצרתי ממצרים, לא הייתי בעבדות. הייתי בן ערובה, לא יודע איך לקרוא לזה. אבל בוודאי שזה חג שמסמל את החופש ואת היכולת לבחור ולהתעסק בדברים שקשורים אליך ולא לשום אדם אחר. הנה, כעת אני יכול לבחור בעצמי איפה אני אעשה את החג השנה, ועם מי אני אחגוג אותו.
"ויחד עם זאת החג הזה יסמל עבורי את כל מי שעדיין לא נמצא פה. אמנם אני את החירות שלי קיבלתי, אבל באיזה שהוא מקום אני מרגיש עדיין אזוק בשלשלות, לא פיזיות, לשם. אני חושב שכל אחד יבין אם חבר שלו עדיין נמצא שם בשבי".
על הרב לאזאר סיפר: "כשראיתי את הרב לאזאר, מה שבלט בו מאוד היה טוב הלב שלו. זה מאוד נוכח, קורן ממנו. הוא אדם מאוד נעים ומאוד חם, ולא מפחד משאלות נוקבות. כשהוא הניח לי תפילין שאלתי אותו כמה וכמה שאלות עליהן והוא השיב לי ואמר שזה טוב שאני שואל ומתעניין. זה היכה בי: עד אז חשבתי שחרדים לא אוהבים ששואלים אותם שאלות, כי מבחינתי כל הדת היא מבוססת על בריחה משאלות ואמונה בלבד. חשבתי שאנשים כמה שהם יותר דתיים כך הם לא מקבלים את הצד השני, והנה אצל הרב לאזאר בדיוק להיפך. קיבלתי כה הרבה חום ואהבה".