בשיח הישיבתי נהוג לבאר את החילוק בין ג' הבבות (בבא קמא, מציעא, בתרא) בסדר יורד מבחינת חומרת הנזק בין אדם לחברו. במסכת בבא קמא הנזק הוא עצום וניכר ביותר שור שנגח אדם, בור שנפל בו חברו או אש שיצא וכלתה את שדה חברו. במסכת בבא מציעא הנזק ניכר אך לרוב נעשה בשוגג או באונס כמו נזקי שומרים, מתה מחמת מלאכה, פשיעה, נזק בהלוואה ובפיקדון. ואילו מסכת בבא בתרא הנזק הוא לא ניכר כ"כ כמו נזקי שכנים, היזק ראייה, או הקמת רעש וכו' מעשים שבכל יום ובכל בניין מגורים.
חופש העיסוק - מוגבל
לומדי הדף היומי (בבא בתרא כב) נפגשו השבוע בדברי הגמרא הדנה במה שנקרא בזמנינו 'תחרות' או 'חופש היעסוק' הגמרא מגבילה את התחרות הזו, ובני אותו המבוי יכולים לעכב שלא להביא אומן נוסף כמו חייט או בורסקי שאינו מבני המבוי במידה ויש באותו המבוי מי שמשתכר במלאכה זהה בטענה - "קא פסקת לי לחיותי"
אך לגבי מלמדי תינוקות הדין שונה. תחילה חוששת הגמרא שאם יהיו שני מלמדי תינוקות באותו מבוי 'דלמא אתי לאתרשולי' אך למסקנה מודה רב הונא שאינו יכול לעכב משום 'קנאת סופרים תרבה חוכמה'.
כלומר – התחרות בין המורים והמלמדים היא חיובית והיא מעלה ומחדדת את המורים והמלמדים וכולם יוצאים נשכרים.
טעמו של הרמב"ם
רבנו הרמב"ם (הלכות ת"ת ב, ז) כותב נימוק אחר בטעם היתר התחרות בין סופרים ומלמדי תשב"ר וכך הוא כותב:
מלמד תינוקות שבא חבירו ופתח בית ללמד תינוקות בצדו כדי שיבואו תינוקות אחרים לו, או כדי שיבואו מתינוקות של זה אצל זה, אינו יכול למחות בידו, שנאמר: 'ה' חפץ למען צדקו יגדיל תורה ויאדיר' (ישעיהו מב, כד)
ונראה מדבריו, שמטרת הלימוד הוא לימוד התורה עצמו וככול שיתווספו ספסלים ויתרבה קול התורה הן בתלמידים והן במורים הרי שזהו העיקר. ולכן כל עוד התורה מתרבת הרי שאי אפשר לעכב את חברו.
ההבדל בין חכמים לסופרים
דבר מעניין מביא המהרש"א על דברי הגמרא 'קנאת סופרים תרבה חכמה' הוא מבאר שלא אמר קנאת חכמים תרבה חכמה כי המגיע כבר למעלת החכם לא יתקנא בחבירו והחכמה נוספת בו ממילא כמ"ש ישמע חכם ויוסיף לקח.
אבל הסופרים דנקט הם שעדיין לא הגיעו למעלת החכמים כמו המקרי דרדקי, קנאתם בחבריהם תרבה להם החכמה להגיען למעלת חכם וק"ל:
הרי שדין קנאת סופרים הוא דרגה פחותה ואינה לכתחילה כי חכמים אינם מתקנאים איש ברעהו כי החכמה נוספת בהם יותר ויותר ומה להם כי יקנאו.
יורד עמו לחייו
תחרות עסקית המותרת באופן שונה בתכלית מוזכרת אודות הקורא לחברו רשע, שיורד עמו לחייו (קידושין כח א, ובבא מציעא עא א), פירשו גאונים וראשונים שמותר לחברו לירד לאומנותו אף באופן שמן הדין יכול היה הלה לעכב עליו מלרדת אליה שכיון שקרא אותו רשע אינו יכול לעכב עליו, ואף מותר לו לעשות כן לכתחילה.
הסיבה שבגינה ירידה לחייו מותרת כתב בשיטה מקובצת שכיון שקראו רשע גרם שבני עירו יחשדו אותו בעבירות גדולות, ולא ירחמו עליו, ולכן מותר לו למעט פרנסתו של זה, מידה כנגד מידה.