האם גם אתם כבר קראתם את "הבטחתי ונושעתי 2"? ובכן, מה דעתכם: הסיפורים היו או לא היו?
בשבוע שעבר דווח ב´כיכר השבת´, שבעיתון ´בקהילה´ נאלצו לגנוז מהדורה שלימה ולהדפיס אותה מחדש, מכיון שב´ועד הרבנים לעניני צדקה´ כעסו על כתבה שהם הכניסו. ומה היה כתוב שם? פסק הלכה של הגרי"ש אלישיב, שמותר להדפיס סיפורים שלא היו, כדי לעורר אנשים לתרום צדקה. המו"ל של העיתון צוטט כמי שאומר, שמערכת הביקורת של העיתון הבינה, שלא ייתכן שכך אמר הגרי"ש.
אז מה האמת: היה פסק כזה או לא? לא יודע. אבל לעצם השאלה: האם מותר לפנטז סיפורים כדי להרבות צדקה, או לא? עיתון ´בקהילה´ שוה משהו, או שאפשר לעטוף בו דגים? בואו נברר את הענין.
מעניין לדעת, שהגאון רבי שלמה זלמן אויערבך נשאל שאלה דומה, והשיב אותה תשובה. הוא נשאל: האם מותר לדרשן להמציא סיפורים, כדי לעורר את הציבור לתשובה? הגרש"ז ענה שמותר. הוא הוכיח זאת מכך, שבשותי"ם של הראשונים, כגון ´תרומת הדשן´, נכתבו מעשים שלא היו, כדי לבסס עליהם תשובה הלכתית.
האמת היא, שבשאלה הזו עסק כבר האדמו"ר מראדומסק בעל "תפארת שלמה" (לליטאים שבינינו: הוא חי לפני קרוב ל-200 שנה. מגדולי החסידות). ומעניין: לא רק שהוא מתיר, אלא הוא כותב זאת בתור עצה טובה לכל דרשן. שאם הוא רוצה לספר איזה מעשה שלא היה, שלא יאמר זאת כ"משל", אלא יאמר "מעשה שהיה", משום שבאופן כזה הציבור מתעורר יותר. ושואל הראדומסקער על עצמו, איך מותר לשקר. והוא משיב: הרי הגמרא מביאה דעה שכל ספר איוב מבוסס על מעשה שלא היה ולא נברא, אלא משל היה. מי שקרא פעם את ספר איוב ראה, שלא מוזכר שם אפילו ברמז שמדובר במשל! אז מה שהיה מותר למשה רבינו שכתב את ספר איוב, מותר גם לנו. (הוא הביא עוד כמה ראיות, ולא נאריך).
והאמת שמעשה כזה כבר מובא בפירוש בגמרא. במסכת יומא מסופר סיפור מזעזע: שני כהנים היו רצים בכבש (- עליה) שבמעלה המזבח, כדי לזכות בתרומת הדשן, (היא אותה מצוה של הרמת חלק מן האפר שנמצא על המזבח, בכלי שבידי הכהן). ראה אחד מהם שחבירו מקדים אותו, לקח סכין ותקע לו בליבו. עמד רבי צדוק על המדרגות של האולם בהר הבית, ואמר: אחינו בני ישראל שימעו. כתוב בתורה, שאם מוצאים אדם מת ולא יודעים מי הרג אותו, צריכים זקני העיר הקרובה להביא עגלה ערופה. ועכשיו, מי יביא עגלה ערופה? אנשי העיר ירושלים, או רק הכהנים?! געו כל העם בבכי.
הגמרא מקשה על הסיפור הזה, הרי הדין הוא שבירושלים לא מביאים בכלל עגלה ערופה, ומדוע אמר רבי צדוק כך? ומשיבה הגמרא, שרבי צדוק ידע שלא מביאים בירושלים עגלה ערופה, ובכל זאת אמר כך, כדי להרבות את הבכי. כלומר, שרבי צדוק אמר דבר שאינו נכון, כדי לעורר את העם. אז למה שנתלונן על הפסק של הרב אלישיב?
האם ב´ועד הרבנים´ משתמשים בהיתר הזה? לא יודע. אבל מה שלא מובן זה, למה נלחצו כל כך ב´ועד הרבנים´ מכך שגם אנחנו נדע את האמת? האומנם הם רוצים חלילה למנוע תורה והלכה מכלל ישראל?
* * *
[דרך אגב, נכדו של התפארת שלמה מספר שם סיפור יפה מאוד על סבו: פעם אחת ישב לנוח מעט, וביקש מהמשמש שיביא לו את הספר ´שבחי הבעל שם טוב´. ועיין בו הרבה זמן, עד שהמשמש לא היה יכול להתאפק, ושאל אותו: ילמדינו רבינו, האם כבודו מאמין בכל הסיפורים המוגזמים האלה שהם אמת? השיב לו האדמו"ר: שוטה שבעולם, אף שיכול להיות שכל המעשיות הללו לא היו באמת, אבל הרי בכוחו של הבעל שם טוב היה לפעול את כל הנפלאות והנוראות הללו, ואם כן מה זה משנה אם הם היו בפועל או לא?!].
הצגת כל התגובות