לאחר המסע המטלטל, מתיישבים להפקת לקחים, לישיבת סיכום.
בראשית חודש תשרי אנו יוצאים למסע רוחני מטלטל, מקבץ של חגים ומועדים שמעביר אותנו בורא העולם, החל מימי חודש אלול שבהם אנו שוקדים על הכנה מיוחדת לחודש זה, מכינים את עצמינו למסע החגים הנוטל אותנו לקצוות שונים ומנוגדים לכאורה - עד ליום שמיני עצרת ושמחת התורה.
כל מסע וכל לימוד, כל מאורע וכל פרק זמן בחיים האדם, זקוק לסיכום. בעולם הגשמי ישנו מושג של 'הפקת לקחים' שמבצעים לאחר מבצע גדול או אירוע כלשהו מורכב. מסכמים את כל מה שארע וכל מה שקרה. ולהבדיל, בלימוד או בכל משימה ומטלה מורכבת, הסיכום הינו הכרחי על מנת שנוכל ללמוד את פרטי המאורע שחווינו, ולעצור ולאצור בתוכנו את כל הקורות אותנו, ובין היתר לוודא שהבנתינו לכל המאורעות הייתה נכונה וראויה ושאנו נוטלים עמנו לאירוע הבא את הלקחים שהופקו ואף מבצעים את השיפורים הנדרשים.
הבה נצא למסע הסיכום.
חודש תשרי החל ביום המלכת הקב"ה, ראש השנה, מלוך על כל העולם כולו בכבודך, והנשא על כל הארץ ביקרך, והופע בהדר גאון עוזך על כל יושבי תבל ארצך. וידע כל פעול כי אתה פעלתו ויבין כל יציר כי אתה יצרתו ויאמר כל אשר נשמה באפו ה' אלוקי ישראל מלך ומלכותו בכל משלה.
לאחר המלכת הקדוש ברוך הוא וקבלת מלכותו עלינו בשמחה, עברנו את עשרת ימי תשובה בהכנה ליום גדול ונפלא – יום מחילת עוונות, כי מלכו של עולם, הוא אשר יכול למחול על חטאינו. כי ביום הזה יכפר עליכם לטהר אתכם מכל חטאתיכם לפני ד' תטהרו. חסד מיוחד ששמר לנו בורא עולם, יום מחילת עוונות, טהרה, כפרה, והכל - לפני ד' מלכו של עולם.
והנה אנו בשבעת ימי שמחה – חג הסוכות, שבחלק מפרשיות התורה המביאות את מצוות החג הזה מוזכרת רק מצוות השמחה, ויש שמצוות החג מוזכרת בנפרד ורק לאחריה מוזכרות המצוות הנוספות של חג זה, ועל פי מפרשי התורה מהותו של חג הסוכות היא מצוות השמחה, כאשר מצוות הישיבה בסוכה ונטילת ארבעת המינים הינם מצוות נוספות שיש בחג זה, אך מצוותו ומהותו של החג עצמו היא שמחה – ושמחתם לפני ד' אלוקיכם שבעת ימים.
יום אחד לכפרה ושבעה ימים של שמחה
ימים בודדים של ראש השנה ויום כיפור – ושבעה ימים של שמחה, מביאים לידי ביטוי את חשיבות ימים אלו. והיית אך שמח, בהבנה שמצוות השמחה היא מצווה תמידית שיש לקחתה משבעה ימים אלו אל תוך חיי המעשה אל כלל חיינו ומהותנו עלי אדמות כפי שמוגדרת הקללה בשל היעדר השמחה – תחת אשר לא עבדת את ה' אלוקיך בשמחה ובטוב לבב.
השמחה היא חלק בלתי נפרד ממשימה תמידית, זו לא מצווה שיש בה 'מעשה' כי אם לב הנובע ממעשים ומחשבות, אולם כפי שפירשו גדולי הדורות - על השאלה הנצחית כיצד יתכן לצוות על שמחה בזמן שהדבר מסור ללב, וכי איך ישמח אדם בעידן של צער, כיצד ישמח כאשר אין ח"ו המצב הסובב אותו מאפשר לו לשמוח. ובכל זאת המצווה – לשמוח, כי השמחה היא עבודת ה' בכל מצווה ובעבודתו יתברך, ובימים אלו של חג הסוכות זו מצווה ייחודית לשבעת ימי החג.
המצב והסיטואציה, לא הם אלו אשר יביאו את השמחה, ובוודאי שלא רווחה רגעית, כי דווקא מצוות שמחה זו של שבעת הימים בחג הסוכות, מתקיימת כאשר האדם אינו שוהה בביתו כי אם בסוכה, ולא עוד אלא שמצוות השמחה במקורה הייתה בבית המקדש, דהיינו, האדם עוזב את ביתו לחלוטין, עולה לרגל לירושלים – ושם מקיים את מצוות השמחה.
שמחה תמידית במחשבה ובמעשה
עלינו לייצר את השמחה במעשים שיגרמו לנו לשמוח ובמחשבות שיגרמו לנו לשמוח. התורה מצווה אותנו לצאת מבתינו, ודווקא מחוץ לבית, מחוץ לנוחות המדומה - לשמוח. כי השמחה היא על השפע שמעניק לנו הבורא מידו, באספך מגרנך ומיקבך, והשמחה היא על מקבץ החגים שעברנו, על המלכת הקב"ה למלך, ועל חסדו הגדול - שבכל משל שנספר לעצמינו נוכל להבין רק מקצתו של חסד זה - מחילת העוונות של יום הכיפורים. זכים וטהורים אנו, ראשון למנין עוונות, חסד שיש לשמוח בו שבעה ימים, והקב"ה הוא זה שציוונו למחרת יום הכיפורים להכנס לשמחה גדולה זו במשך שבעה ימים כדי שנביא אל ליבנו את מעלת המסע הגדול של חודש תשרי ואת סיכומו יחד עם כל הטוב שברך אותנו בו.
ושוב, בשנה זו, יתכן ולא נוכל לצאת ידי חובתינו ביציאה לבית הכנסת השכונתי לשמחת בית השואבה על מנת לקיים את מצוות שמחת החג, אנו וילדינו. מסתבר כי יהיה עלינו ליטול את כלי השיר ואת מלאכת השירה, ולקיים את מצוות השמחה וכתיאור המובא ברמב"ם למצווה זו: "והיאך הייתה שמחה זו: החליל מכה, ומנגנין בכינור ובנבלים ובמצלתיים, וכל אחד ואחד, בכלי שיר שהוא יודע לנגן בו; ומי שיודע בפה, בפה. ורוקדין ומספקין ומטפחין ומפזזין ומכרכרין כל אחד ואחד כמו שיודע, ואומרים דברי שיר ותשבחות. מצוה, להרבות בשמחה זו. ולא היו עושין אותה עמי הארץ, וכל מי שירצה, אלא גדולי חכמי ישראל וראשי הישיבות והסנהדרין והחסידים והזקנים ואנשי מעשה, הם שהיו מרקדין ומספקין ומנגנין ושמחין במקדש בימי חג הסוכות; אבל כל העם, האנשים והנשים- -כולן באין לראות, ולשמוע".
כניסה חלקה לאטמוספירה
השלב המכריע והמשמעותי בנחיתתה של חללית על כדור הארץ, הוא השלב שבה החללית נכנסת מהחלל החיצון לתוך האטמוספירה, כניסה זו יוצרת חיכוך מסוכן שיכול לגרום להתרסקות החללית. – כך פתח הגר"ש וולבה את שיחתו בסיומו של יום הכיפורים.
כל התרוממות רוח, התרגשות ועליה לפסגות של מדרגה רוחנית גבוהה, טומנת בחובה אתגר גדול ומשמעותי, להתייצב על הקרקע לאחר ה'נחיתה', לאגור ולאצור את העליה הרוחנית אל תוך ימי המעשה, לא ליפול ח"ו בצורה לא נכונה מהפסגה המרוממת אל הקרקע - בהתרסקות.
ולזאת ציוונו הבורא לקיים חג נוסף, בסיומו של מסע חודש תשרי הגדוש בעליה רוחנית שכללה את יראת הרוממות של ראש השנה, פחד הדין ומחילת העוונות של יום הכיפורים, והשמחה הגדולה במשך שבעת ימי חג הסוכות – והוא החג הנוסף, הרגל הנוסף – שמיני עצרת.
שמיני עצרת - לעצור ולאצור
עצרת היא יום שלא נועד לקליטת אמיתות חדשות, אלא ייעודו הוא לעכב אותנו לפני ה', כדי לחזק בליבנו את ה ההכרה והדרגות שכבר נרכשו, למען יעמדו ימים רבים. ודבר זה מתאים יפה לייעודו של יום טוב אחרון, במשך שבעה ימים ספגנו את כל האמיתות והערכים שיציאת מצרים מעניקה ללב יהודי, היום השמיני הוא עצרת בו נצבור ונשמור את כל ה"אוצרות" הרוחניים שאספנו בימי החג. כך יעשירו אותנו באמת וכך נעביר אותם לחיים הרגילים המתחילים עם תום שמיני עצרת, תפקיד העצרת מתמלא אם נחזור ונזכור את כל מה שרכשנו, אם נקבל על עצמנו שהרכוש הזה לא יישמט מידינו במאבק החיים ובעמלם.
אילו היה יומו השביעי של חג הסוכות קרוי 'עצרת' היינו אומרים שתפקיד הצבירה והשמירה של יום זה מתייחס רק לערכים שנרכשו בסוכות, אולם היום השמיני הוא שקרוי 'עצרת' והוא רגל בפני עצמו, והתפקיד להתעכב עם ה' ולשמור לפניו על כל הרכוש יוצר מועד לעצמו ועל פי הרש"ר הירש מועד זה איננו מסיים רק את חגי החודש השביעי אלא את חגי כל השנה כולה.
ביום זה נאסוף את כל ההכרות וההחלטות שנתקבלו במועדי החודש השביעי ואף במועדי השנה כולה, נקבל על עצמנו להישאר במחיצתו של ה' ולשמור על כל הרכוש שרכשנו לפניו, כך לא יאבד מידנו העושר הזה בחיים הרגילים המתחילים עתה. נשמור עליו בתמורות העיתים המצפות לנו ונישאר דבקים בה'.
מלכות ה', מחילת עוונות, שמחת החג בהודאה לה' על השפע המעניק לנו, וחג מסיים העוצר ואוצר בנו את כל ההבנות ההכרות והערכים שצברנו בחודש זה.
זה הוא סיכומו של חודש תשרי, שלסיומו אנו נוטלים עמנו את התורה הקדושה ויוצאים בריקוד ובהקפות, כי תכלית הכל הוא לימוד התורה וקיום מצוותיה, אותה ניקח לחיי המעשה, נטמיע אותה בתוכינו, וביחד עם כל ההכרה וההבנה שרכשנו בחודש תשרי נצעד אל עבר חיי המעשה, נרומם את מעשינו ונקדשם, נצעד בבטחה להגשמת מטרותינו וייעודינו, נעביר כל זאת לדורות הבאים ונצעידם בדרך סלולה זו.