רבי משה טייטלבוים זצ"ל, בעל "ברך משה", נולד בי"ב בחשוון ה'תרע"ה בעיר סיגט שברומניה. אביו היה רבי חיים צבי טייטלבוים בעל "עצי חיים", רבה ואדמו"רה של סיגט, ואמו הייתה ברכה סימה. הוא נקרא משה על שם זקנו בעל "ישמח משה". מצד אמו, היה נין לר' חיים מצאנז וצאצא לר' שניאור זלמן מלאדי.
כבר בגיל צעיר התייתם, כשנפטר אביו בהיותו בן 11 שנים, וכעבור שלושה חודשים נפטרה גם אמו. הוא גדל בבית סבו, האדמו"ר מרצפרט. בגיל 13 נסע ללמוד בעיר קראלי אצל דודו רבי יואל טייטלבוים, שלימים נודע כאדמו"ר מסאטמר. בבחרותו הוסמך לרבנות על ידי רבי שאול בראך, רבה של קאשוי. לפני השואה שימש כאב"ד בזענטא ובסיגט שבהונגריה. לאחר תקופה הוכתר לרבה של הקהילה החרדית בעיר זענטא שביוגוסלביה, ובשנת ת"ש השתקע בה. הוא נישא ללאה, בת דודו רבי חנוך העניך מאיר אב"ד קערעצקי, ונולדו להם שלושה ילדים.
שנות הזעם
בימי השואה, חודש אייר ה'תש"ד (אפריל 1944), פלשו הגרמנים ימ"ש לעיר זענטא בליל התקדש חג הפסח, בעת שסדרי ליל הסדר נתקיימו. כדרכם, חיפשו מיד את הרבנים. הרבי הסתתר למשך שבועיים. אך ביום ד' באייר, נלכדו כל יהודי העיר, והרב ומשפחתו עמם. הם הובאו לבית הכנסת, שם שהו במשך יומיים. לאחר מכן הועברו כולם לעיר באיה.
מספרים כי בדרכם מזענטא לבאיה עברו דרך העיר סגד, ובאותה עת התקיימו שם שתי בריתות. הגאון רבי אברהם יונגרייז זצ"ל, אב"ד סגד, פעל שהרבי ישמש כסנדק בשתי הבריתות. באופן פלאי, על אף שמעטים מיהודי סגד נותרו בחיים לאחר המלחמה – דווקא שני התינוקות הללו שעליהם שימש הרבי כסנדק ניצלו.
לאחר מכן הגיע הרבי לאושוויץ, מחנה המוות הידוע לשמצה. הם הגיעו לשם ביום השני של חג השבועות ה'תש"ד. עם הגיעם, הוזהרו היהודים לבל יאמרו כי הם רבנים – כיון שהרשעים מיד הרגו את הרבנים. הרבי הצהיר כי הוא עובד אדמה. אך כאשר ראו ידי הרבי העדינות, קרא הרשע מנגלה ימ"ש בזדון: "אלו ידי רב!" וניסה לשלוח אותו לשמאל – אל המוות.
אך בחסדי שמים, בדיוק אז הגיעה רכבת נוספת, והרבי הצליח להשתחל לצד הימני. ביום זה, השני של חג השבועות, נרצחו אשתו ושלושת ילדיהם, שנשלחו לצד השמאלי ונספו למחרת על קידוש השם הי"ד.
למרות העבודות הקשות והייסורים הנוראים, עסק הרבי בלימוד תורה בעל-פה, וחיזק רבות את רוחם של האומללים. במחנה שהה גם החסיד ר' ליפא שוורץ ז"ל, לימים מנהל מוסדות סאטמר בירושלים. פעם אחת ראה את הרבי בוכה, ושאל לפשר הדמעות, ענה הרבי: "מי יודע היכן נמצא הדוד שלי...".
ר' ליפא סיפר שפעם הודיעו הרשעים על העברה למחנה אחר, כביכול עם תנאי עבודה קלים יותר. רבים מיהודי המחנה ביקשו להצטרף, וגם הוא רצה. אך הרבי אמר לו כי מסורת בידו מבית אבותיו, שבמקום סכנה אין לעבור ביוזמתך למקום אחר. ר' ליפא רצה מאוד ללכת, אך לא רצה להיפרד מהרבי – ונשאר. בדיעבד נודע שכל אותם שעברו – נספו. אז הבין ר' ליפא שניצל בזכות ציותו לרבי.
באותה שנה, תש"ד, הצליחו למנוע מהם לעבוד בפסח, והרבי כתב במו ידיו את כל ההגדה במחנה. גם בראש השנה ה'תש"ה הודיעו למפקדים כי הם נגועים בכינים ואינם כשירים לעבודה – וכך זכו להתפלל תפילות החג. בערב יום כיפור ביקשו מהטבח להכניס את האוכל לפני השקיעה – כדי שלא ייאלצו לאכול
ביום הקדוש. בליל כל נדרי התכנסו כולם, וביקשו מהרבי לומר דברי התעוררות. המעמד היה מלווה בבכיות נוראות, ודברי הרבי החדירו רוח חדשה בנשמות השבורות. לרבי היו זוג תפילין אחד, שאליהם באו יהודים רבים מדי יום. למרות כל הצרות והייסורים שעבר, לא חדל מלחזק את לב היהודים ולסייע להם במסירות נפש ממש. וכך פירש את הפסוק: "אודה ה' מאוד בפי" – אני מודה לה' על הנסים. אבל ישאל השואל – מה יש לי לשמוח אם עלול להיגרע מכך מזכויותיי? אלא אם זה נעשה "ובתוך רבים אהללנו" – כאשר מספרים את הנס ברבים ונגרם קידוש השם, אז אין כאן חשש כלל, ואדרבה – יש בכך מעלה יתרה.
לאחר המלחמה
לאחר המלחמה שב לסיגט וניסה לארגן מחדש חיי דת בקרב שארית הפליטה. במהלך התקופה בה שהה בסיגט נישא בשנית לבתו של רבי אהרן טייטלבוים מוואלווא. הוא חשש מהשלטון הקומוניסטי החדש והיגר לארצות הברית. שם נפגש עם דודו רבי יואל, שניצל אף הוא מהמלחמה. הוא התיישב בבורו פארק, והקים את בית הכנסת "עצי חיים סיגוט" על שם אביו.
אחר פטירתו של דודו, רבי יואל טייטלבוים, בשנת תשל״ט (1979), ששלוש בנותיו מתו בחייו, הוא ירש את מקומו כאדמו"ר מסאטמר. הוא התמנה לאדמו"ר ביום השנה למות דודו. ונחשב פחות קנאי בהשוואה לאופיו של רבי יואל.
רבי משה טייטלבוים זצ"ל נפטר בכ"ו בניסן ה'תשס"ו (24 באפריל 2006). הוא הוטמן בעיר מונרו, ניו יורק, סמוך לקברו של דודו רבי יואל טייטלבוים.
לאחר מותו הוכתרו שני בניו, הרב אהרן טייטלבוים והרב יקותיאל יהודה טייטלבוים, לאדמו"רים. לשניהם חצרות ענק המנהלות את דרכה המפוארת של חסידות סאטמר.