כתב בשולחן ערוך (או”ח סימן תפ”ט): אם שכח לברך באחד מהימים וכו', סופר בשאר הימים בלא ברכה.
נחלקו הראשונים: לדעת בעל הלכות גדולות, הספירה היא מצווה אחת ארוכה, ולכן השוכח יום אחד — הפסיד את כל הספירה. וכפי שנאמר (ויקרא כג, טו): "שֶׁבַע שַׁבָּתוֹת תְּמִימֹת תִּהְיֶינָה" אך לדעת פוסקים אחרים (תוס', רא"ש, ריטב"א ועוד)ה סוברים שכל יום מצווה בפני עצמה, ולפיכך, גם אם דילג יום — ימשיך לספור בברכה.
בספרי ההלכה דנו במקרה שאדם שכח לברך יום אחד אך הוא משמש כרב או ששלחוהו להיות שליח ציבור, יש אומרים שיוכל לבקש מאחד מן המתפללים המחויב בברכה שלא יברך, והש"ץ, כשיברך, יכוון להוציא את אותו מתפלל ידי חובתו. ויש אומרים שאין יכול לעשות כן, כי כל שאינו מחויב בדבר — אינו מוציא את הרבים ידי חובתם.
ומקור הדבר בירושלמי (מגילה פ"ב ה"ג), שבן עיר אינו מוציא בן כרך, דכל שאינו מחויב בדבר — אינו מוציא. ועיין בשו"ת הר צבי (שם), שכתב לרצות לחלק בזה בין הירושלמי לבבלי, עפ"י הגמרא (ר"ה כ"ט ע"א), דכל שכבר קיים את המצווה ויצא ידי חובתו — אף על פי כן יכול להוציא אחרים ידי חובתם, וה"נ (והכא נמי) בנידון דידן דומה לאדם שכבר ספר ספירת העומר, שיכול להוציא את מי שאינו בקי.
ובשליח ציבור קבוע, וכן ברב ומו"ץ שדרכו תמיד לספור ברבים — אפשר לסמוך על המקילים. וכן כתב בשו"ת שבט הלוי ח"ג סי' צ"ו וח"ד סי' קנ"ז, שרב או מו"ץ ששכח באחד מן הימים לספור, ורגיל לספור ברבים, ואם יפסיק מלספור יהיה בכך משום בזיון וזלזול בכבוד התורה — רשאי להמשיך ולספור בברכה (ואפילו בלא העצה הנ"ל), ויסמוך על דעת הראשונים שכל יום ויום מצווה בפני עצמה. ובצירוף דעת כמה גאוני עולם שסוברים כן למעשה, שאף אם דילג יום אחד — ממשיך וסופר בברכה.