בשנות ה־50, כשהחברה הישראלית הייתה עדיין בעיצומו של גיבוש זהות לאומית, פרץ עימות עקרוני סביב שאלה טעונה: מתי ואיך לציין את זכר השואה. הוויכוח חרג מעבר לשאלה טכנית של תאריך, ושיקף תפיסות עומק על משמעות השואה, מקומה בזיכרון הלאומי, ומהי הדרך הראויה להנציחה.
הציונות הדתית, באמצעות נציגיה בכנסת וברבנות הראשית, ביקשה לכלול את זכר השואה ביום הקדיש הכללי, עשרה בטבת – תאריך בעל משמעות דתית-היסטורית, שבו מתייחדים עם אסונות שפקדו את העם היהודי. לשיטתם, השואה היא חוליה נוספת בשרשרת של חורבן יהודי בגולה, ויש לציינה במסגרת דתית-מסורתית של אבל ואמירת קדיש. מה גם שכל חודש ניסן אסור בהספד ובתענית.
מנגד, השמאל הציוני – בעיקר אנשי מפ"ם – ביקש להעמיד את המרד בגטאות, ובפרט את מרד גטו ורשה, בלב הזיכרון. עבורם, אתוס הגבורה, ההתנגדות והציונות הלוחמת היה לב ליבה של ההנצחה. ח"כ אהרון ציזלינג הציע לקבוע את יום פרוץ המרד – י"ד בניסן – כיום השואה, מתוך רצון להדגיש את הצד האקטיבי של היהודי החדש.
הצעת ציזלינג נתקלה בקושי מעשי – י"ד בניסן הוא ערב פסח, מועד שאינו מתאים ליום אבל. ועדת הכנסת חיפשה תאריך חלופי שימשיך את רוח הגבורה, ולבסוף הוחלט על כ"ז בניסן – שישה ימים אחרי פסח. באופן מפתיע, גם הציונות הדתית הצביעה בעדו, מתוך רצון להגיע להסכמה לאומית. ח"כ נורוק, שאיבד את משפחתו בשואה, אמר כי המועד מסמל גם חורבן וגם גבורה, בהיותו חלק מימי הספירה שבהם התרחשו גם אסונות יהודיים בעבר.
יחד עם זאת, הציונות הדתית לא זנחה את עשרה בטבת: מבחינתם, הוא נותר יום הזיכרון המסורתי לשואה, בו ניתן לקיים תפילות וקדיש כראוי, בניגוד לניסן – חודש של גאולה שבו נהוג להמעיט באבל.
חוק יום השואה – וסיבוב נוסף של המאבק
המאבק לא תם. בשנת 1959, בעת חקיקת חוק יום הזיכרון לשואה ולגבורה, דרשה המפד"ל לשוב לעשרה בטבת. אנשיה טענו שכ"ז בניסן מדגיש את המרד – אירוע חריג, שאינו מייצג את גורלם של מרבית הנרצחים. לדבריהם, העמדת הלוחמים במרכז מבטלת את זכרם של המיליונים שנספו מבלי שניתנה להם האפשרות להילחם.
למרות זאת, הכנסת אישרה את כ"ז בניסן כיום השואה הרשמי – בעיקר כדי להימנע מהתנגשות עם תפיסות השמאל. אבל ההבנה שהשואה נושאת משמעויות שונות עבור קהלים שונים, הביאה לכך ששני התאריכים התקבעו בפועל: האחד ממלכתי, השני מסורתי.
המאבק סביב יום השואה חשף קו שבר תרבותי עמוק: הציונות הדתית הדגישה את השואה כחורבן, המשך לגלות ולעקירה, ואת הנרצחים כקדושים. השמאל ראה בשואה נקודת שבר, אך ביקש לבנות ממנה סיפור של גבורה.
הוויכוח לא הסתיים: עד היום, רבים במגזר הדתי מציינים את עשרה בטבת כיום זיכרון לשואה, לצד יום השואה הממלכתי בכ"ז בניסן.