רבי מנחם מנדל טאוב זצ"ל, האדמו"ר מקאליב - נולד בשנת תרפ"ד בעיר מרגרטן שבטרנסילבניה, שהייתה אז חלק ממלכת רומניה. הוא היה דור שישי לרבי אייזיק קאליבער זי"ע, בנו של הרה"צ רבי יהודה יחיאל, אב"ד ראזלא ומרגרטן.
בשנת 1939 נפטר אביו, רבי יהודה יחיאל, והותיר אחריו שבעה יתומים וקהילה ללא מנהיג. לאחר כיבוש הונגריה על ידי הגרמנים בשנת 1944, נשלח רבי מנחם מנדל עם כל אחיו ואחיותיו לאושוויץ, שם נספו כל אחיו. הוא הגיע לאושוויץ שלושה ימים לפני חג השבועות. במהלך שהותו במחנה ההשמדה עבר עינויים קשים במסגרת ניסויים שערך בו ד"ר יוזף מנגלה, עבר בין מספר מחנות, ביניהם ברסלאו וברגן בלזן, עד שבחסדי שמים ניצל מהתופת של מלחמת העולם השנייה, אך נותרו בו צלקות נצחיות.
למרות התופת שעבר, תמיד דיבר והרחיב אודות מסירות הנפש הגדולה של היהודים ששמרו על צלם אלוקים בתנאים הקשים ביותר, וכן הרבה לדבר על הניסים הגדולים שראה בעמק הבכא וההסתר, בהם אפילו שם ניתן היה לחוש בהתגלות ה'. הוא תיאר חלק מזוועות המלחמה בהקדמה לאחד מספריו הרבים, ״פניני קול מנחם״.
לאחר המלחמה, התיישב תחילה בקליבלנד ולאחר מכן בבורו פארק. בשנת תשכ״ג (1963) עלה רבי מנחם מנדל לארץ ישראל והקים את חצרו בראשון לציון, שם החל מיד בפעילות ענפה לקרב ולחזק ילדים ובני נוער לתורה, למצוות וליהדות. דרשותיו הלהיבו רבבות לשמירת שבת ושאר מצוות, ופליטים רבים מצאו בזכותו את מקומם במוסדות חינוך תורניים.
הקאליבער רבי ייסד מפעלים חשובים כמו מפעל ״בר בי רב דחד יומא״ שהתקיים במקומות רבים בארץ, מפעל ״גד״י - גירסא דינקותא״ ומפעל ״כתר השבת״, שמטרתו הייתה להאיר את דרכם של הרחוקים משמירת תורה ומצוות, ולהראות להם כי שערי תפילה ומעשים טובים פתוחים גם בפניהם וכי גם הם יכולים להתקרב לבורא עולם. פעולות הקירוב הללו נעשו עוד לפני שהמושג ״בעל תשובה״ הפך לנפוץ ומקובל בחברה הישראלית, בתקופה בה הרוח החילונית הייתה חזקה במיוחד. רבי מנחם מנדל פעל במסירות נפש במשך עשרות שנים למען הרעיון של שיבת ישראל אל שורשיו.
בשנת תש״ם (1980) עבר האדמו״ר להתגורר בעיר התורה בני ברק, שם ייסד את ״מרכז חסידות קאליב״. מתוך דאגתו למצבם הכלכלי של בני התורה, הקים מפעל ״יד קאליב״ שסיפק סיוע כספי למשפחות אברכים לקראת שבתות וימים טובים. בשנת תשס״ב (2002) עברה חצר החסידות מבני ברק לירושלים, שם קבע את בית מדרשו המפואר בשכונת ״עזרת תורה״. גם בירושלים המשיך בפעילותו הענפה, תמך בכולל חשוב לבני תורה והנהיג את חצרו.
תפילותיו ועריכת השולחנות בליל שבת בקולו הערב היו מפורסמות וחיממו את לב כל שומע. ופרט את הניגון הקדוש ״סאלא קאקאש״, שחיבר סבו, רבי אייזיקל מקאליב זי״ע, והקאליבער רבי נהג לשיר אותו במתיקות רבה בכל עת מצוא. בירושלים ובבני ברק החזיק רבי מנחם מנדל כולל של בני תורה חשובים, ומפעל ״בר בי רב״ התפתח למסגרת של בחורים מצטיינים שנבחנו על כל מקצועות הש״ס ונושאי ההלכה.
"סול או קוקוש מר" ("Szól a kakas már") הוא שיר חסידי הונגרי שמשמעותו "התרנגול קורא". לפי האגדה החסידית, את הניגון "רכש" רבי יצחק אייזיק טויב מקאליב מרועה הונגרי והפך אותו לשיר קודש. במילות השיר, התרנגול הססגוני מסמל את עם ישראל בגלות המייחל לביאת המשיח ולבניין בית המקדש. השיר מסיים עם שורה בלשון הקודש: "יִבָּנֶה הַמִּקְדָּשׁ, עִיר צִיּוֹן תְּמַלֵּא".
במקביל להנהגת חסידיו, פעל האדמו"ר רבות להנצחת השואה. הוא תיקן אמירת ״שמע ישראל״ בסיום כל תפילה לעילוי נשמות הנספים, ועודד אמירת ״שמע ישראל״ כזכר לקדושי השואה בסיום עצרות המוניות.
בשנותיו האחרונות החל במפעל אנציקלופדיה לשואה לציבור החרדי ופעל להקמת מוזיאון לשואה עבור הציבור החרדי, שיהיה משלים ליד ושם, מתוך תחושה שביד ושם לא מונצחת די הצורך גבורתם הרוחנית של היהודים שמסרו נפשם על קידוש השם ושמירת המצוות בשנות השואה. הוא אף חזר שלוש פעמים לאתרי מחנות ההשמדה. רבי מנחם מנדל הלחין שירים ונהג לשיר בציבור באירועים שונים, וחיבר את השיר המפורסם ״נאר אמונה״, העוסק בעניין האמונה בבורא עולם. הוא נודע בקשרי ידידותו עם גדולי הרבנים והאדמו"רים.
רבי מנחם מנדל טאוב זצ״ל חיבר ספרים רבים בתורה, ביניהם פירוש על חמישה חומשי תורה בשם ״קול מנחם״, פירוש על תהילים וספרי שאלות ותשובות.
האדמו״ר מקאליב זצ״ל נסתלק לגנזי מרומים בשיבה טובה בגיל 96, בכ"ג ניסן תשע״ט בביתו שבירושלים.
תהא נשמתו צרורה בצרור החיים.