יום 'אסרו חג' – היום הבא לאחר סיום חג – נושא אופי מיוחד במסורת ישראל. אמנם אינו יום חג מהתורה או מדרבנן, אך הארה מסוימת מן החג עוד נמשכת אליו, ויש בכך משמעות רוחנית עמוקה.
כדברי הרמ"א (או"ח תכט, ב):
"מנהג טוב להרבות מעט באכילה ושתיה ביום שלאחר הרגל", וטעם הדבר – מפני שהארת החג עדיין שורה על היום הזה. בתלמוד הירושלמי (ע"ז פ"א ה"א) מכונה יום זה "בן המועד", ואילו בתלמוד הבבלי (סוכה מה, ב) הוא נקרא "איסרו חג", כלומר – יום שנאגד ונקשר אל החג.
בהוספת שמחה ואכילה ביום זה אנו מביעים את חיבתנו לחג, ואת הקושי שבפרידה ממנו. חז"ל אף הפליגו במעלת יום זה:
"כל העושה איסור לחג באכילה ושתיה – מעלה עליו הכתוב כאילו בנה מזבח והקריב עליו קרבן" – ודרשו כן מן הכתוב (תהלים קיח, כז): "אִסְרוּ חַג בַּעֲבֹתִים עַד קַרְנוֹת הַמִּזְבֵּחַ".
הסבר לכך ניתן על פי דברי חז"ל: "שולחנו של אדם מכפר עליו כמו מזבח" (ברכות נה, א; מנחות צז, א), במיוחד כאשר הסעודה נעשית לשם שמיים, מתוך שמחה, הכנסת אורחים ודברי תורה. איסרו חג הוא אם כן מעין "המשך סעודת החג", ומהווה גשר שממשיך את הקדושה והרוח של המועד אל ימות החול של השנה.
וכיוון שהארת החג נמשכת, נוהגים שלא להספיד או להתענות באיסרו חג, אם כי מעיקר הדין אין בכך איסור גמור (שולחן ערוך הרב תכט, יז; כף החיים תצד, מח).
בספר כף אחד (סי' כב אות ט) נכתב כי יום זה מיוחד במיוחד ללימוד תורה, "יותר משאר ימים", ויש שנוהגים משום כך להימנע ממלאכה בו – כדי לפנות עצמם ללימוד.
בקרב חסידים אף יש שנהגו ללבוש בגדי שבת ביום זה, זכר לכך שבימי המקדש היה איסרו חג זמן להשלמת קרבנות המועד. כל קהילה נוהגת לפי מנהגה, אך הרעיון המשותף – לשמר את אור החג ולהמשיך אותו הלאה – מהדהד בכל העדות.