1.
עמידה דום לזכר הנופלים והחללים בעוה"ר. נשאלתי אם יש בזה משום "ובחקותיהם לא תלכו", שזה לקוח ממנהגי אומות העולם. ואמרתי שאין בזה משום ובחקותיהם, והוא על פי מה שכתב מהר"י קולון בתשובה ופסקו הרמ"א ביו"ד (סי' קע"ח ס"א) דכל שיש בו טעם או כבוד וכיוצא מותר. ע"ש, וה"נ יש בו איזה טעם, כדאמרינן בש"ס ברכות (דף ו' ע"ב) אגרא דבי טמיא שתיקותא. ע"ש. וכ"כ ביחזקאל (כ"ד י"ז) האנק דום. ויש טעם לעמידה גם כן, כמ"ש בגמ' אין עמידה אלא שתיקה (עיין סוטה דף ט"ל ע"א). וגם הוא סימן ורמז להפסק תנועות החיים של אלה שנהרגו בעוה"ר, ולכן כיון שיש בה טעם וסיבה לית לן בה.
ואע"פ שיותר היה ראוי ללמוד ולומר קדיש לעילוי נשמתם ז"ל, וכמנהג ישראל מימות עולם, מ"מ מי שעובר ברחוב וכולם עומדים והוא ממשיך ללכת או לשבת, גורם למחלוקת ושנאה וחילול ה', וגם עובר על מאמרם ז"ל (מסכת דרך ארץ רבה פ"ז) לא יהיה אדם יושב בין העומדים וכו'. ולכן נכון שלא לפרוש מן הציבור, וישא תפלה בלבו להשי"ת לרחם על עמו ישראל בקרוב, אכי"ר. וכמדומה לי שכן פסק גם בשו"ת ישכיל עבדי ועוד.
2.
מילה. המנהג לא לקרוא שם לתינוק הנולד עד המילה, מקורו באבן עזרא (שמות ד' סוף פסוק כ"ד) בשם רב שמואל בן חפני.
3.
מגלת תענית. ידוע מ"ש רז"ל (ר"ה דף י"ט ע"ב) בטלה מגלת תענית חוץ מחנוכה ופורים. ונ"ל שחנוכה באה להורות שהשגחת השי"ת עלינו גם אחרי שפסקה הנבואה מישראל, ופורים מורה שמשגיח עלינו גם אחרי החורבן בחו"ל, ולכך צריכי תרוייהו.
4.
אריה. כל זמן שמזקין גבורתו נוספת בו. כ"כ רד"ק שופטים (י"ד ה'). [ושם מנה לפי סדר שנותיהם: גור, כפיר, אריה, לביא, ליש]. וצ"ע בגמ' שבת (דף ע"ז ע"ב) שלא מנאו בהדי דג נחש וחזיר.
5.
מהרש"א. מביא הגהה בשם מר אביו ז"ל, בסוכה (דף י"א ע"א), ובחגיגה (דף י"ז ע"א) בתוד"ה תפשת.
6.
עלינו לשבח. מפירוש הראב"ע קהלת (יו"ד א') נראה שבזמנו לא היו נוהגים לומר עלינו לשבח ועל כן נקוה לך כל יום, רק בראש השנה. ע"ש. וכ"כ הרב ראובן מרגליות זצ"ל בנפש חיה (א"ח סי' קל"ב ס"ב) שבסידור תפלה של הרמב"ם ליתא. וכ"מ בטור (סי' תקצ"א) שנהגו לאומרו רק בתפלת ר"ה.
7.
עקרות. בהגהות הרש"ש בב"ר (פרשה מ"ה אות א') כתב בשם הטבעיים שע"פ חכמת הרפואה לפעמים איש זה אינו מוליד מאשה זו אבל הוא מוליד מאשה אחרת, וכן היא מאיש אחר יכולה ללדת.
8.
תאנה. יש בארצנו מין אילן אחד, קורים אותו הישמעאלים "תאנה של אדם הראשון", ועושה תאנים ארוכים ועלהו יותר ארוך על שש אמות ורוחב שתי אמות ויותר. והם עלי תאנה אשר תפר במעשה לכסות בשר ערותו כשהכיר וידע בושת הערוה, מה שלא היה מרגיש קודם החטא (כתם פז למהר"ש לביא ז"ל פרשת נח, דפוס ג'רבא, דף קפ"ג ע"א).
9.
מצח. צריך לכסות המצח כשמלוים את המת (ניצוצי אורות על הזוהר ח"א דף ס"ג ע"א).
10.
תספורת בימי העומר. כתב הרדב"ז בחדשות (ח"ב סי' תרפ"ז) שראה כמה קהלות שלא נהגו מנהג זה כלל, ומסתפרים בכל שבוע כפי מנהגם לכבוד השבת. וכיון שאין זה קבוע בכל ישראל, נקטינן כמנהג שנהגו להסתפר בר"ח אייר, דהוי מנהג ממוצע, ומיניה לא תיזוז. עכת"ד. והו"ד בספר שתי ידות להר"ם די לונזאנו (דף נ"א ע"ב) בשם תשובת הרדב"ז סי' אלף תתקל"ה [והועתק זה באחרונים סי' תצ"ג בשם הרמד"ל, עיין באה"ט שם סק"א, ובכה"ח שם סק"ב וס"ק מ', והכל הם דברי הרדב"ז שם].
וכן הביא דברי הרדב"ז בשו"ת זקני יהודה להרי"א מודינא. וזה שנים רבות ראיתי להגר"ע הדאיה ז"ל בשו"ת ישכיל עבדי (חלק ה' או ח"ו) שצידד שלא להעביר חזן המגלח זקנו (במספריים) בימי העומר כיון שמנהג זה לא נתפשט בכל ישראל. עש"ב. ואז תמה עליו אבא מארי זצ"ל מנ"ל דבר זה. וכעת אני רואה שהם דברי הרדב"ז הנ"ל.