ר' יוסף מנה שוב ושוב את השטרות הרבים המונחים בכף ידו, אחזם ומיאן להיפרד מהם. פעם אחר פעם זעק קול פנימי בליבו "הלעיטני נא מן האדום האדום הזה", אך מיד היסה ר' יוסף את עצמו וגער ביצרו הרע המנסה למשוך את ידו שלו ממצוות מעשר הכספים.
הן אמת שמן הדין היה פטור ר' יוסף ממצווה זו הוא ואשתו ובני ביתו עד עולם, מחמת העניות המבורכת ששרתה תדיר בביתו ומיאנה לצאת חוצה. אברך משי המטופל בארבעה ילדים רכים היה, ומותרות כמו 'מעדני חלב' מעולם לא נחו על שולחנו. ולא זו בלבד אלא שאף לחמניות ופירות שאדם דש בהם היו מחוץ לתחום בביתו.
אך תלונות ומענות מעולם לא היו נשמעים מכיוונו של ר' יוסף ורעייתו, חייהם היו בנעימים ושפתותיהם תמיד היו דובבות תודה לבורא העולמים על מה שנתן ובוודאי עוד ייתן. וכעת, החזיקו אצבעותיו בשטרות בסכום מכובד, אותם הפרישו הוא ובני ביתו ממזונותיהם הדלים וממשכורתם הזעומה, כשכל כולם מוקדשים למצוות הצדקה ובשם 'מעשר כספים' יקראו.
אך אבוי, תוגה תפסה את ר' יוסף. לפתע פתאום הבין מה הם "צרות של עשירים". גיליונות ע"ג גיליונות צבעוניים ומושכים עין ולב- בדפי כרומו משובחים, נערמו מידי יום ויום על שולחנו זועקים ללא קול, פונים לליבו הרחב של המחזיק בממון ובתחינה אמיתית משוועים כי יואיל התורם שליט"א להעביר את מתנתו לקופתם ולאביוניהם.
ולא שלא חפץ ר' יוסף לזכות בכל המצוות כולן, אלא שממונו הדל מספיק אך בקושי ל'זכות' ולהיכנס למאגר התורמים של אחת הקופות בלבד, שהרי זכות תרומה אינה נרכשת בשקלים בודדים, יש במאה ושמונים לזוג ויש הדורשים אף יותר, כך או כך זוג וארבעה נפשות לא יזכו להיכנס למאגר התורמים בפחות מחמש מאות שקלים. וזו כבר בעיה.
החל ר' יוסף מחשב, מונה ושוקל. העמיד גרף ובנה 'סדרי עדיפויות' משלו. אכן, זקוקים הוא ורעייתו שתחי' להתברך בקבר 'רבי נחושתן שינדלר זצוק"ל' הטמון במסדרונותיו האפלות של בית העלמין ליוצאי כורדיסטאן הממוקם בלב יערות העד של מדינת אוזבקיסטן. שהרי מובטח להם שיזכו מעתה ועד עולם לצאצאים אוהבי ה' יראי אלוקים אם רק יזכו לעלות לקברו ולהפיל תחינה, ועתה בסכום פעוט של ארבע מאות שקלים ניתן להעביר לוועדת הצדקה המרכזית שמות לברכה ושליחים מטעמם יסכנו ויחרפו נפש אך ורק למען אותם תורמים מופלאים.
אלא ש'קרן הצדקה העולמית בתבל' מציעה בסכום זהה פחות או יותר, דיל מטורף הכולל טיסה לווילנא לקברו של 'הגאון' זצ"ל ושהייה של ארבע לילות במלון מפואר על חשבון הבית. לא, לא לתורמים אלא לשליחים, והרי ידוע ששלוחו של אדם- כמותו. ומה נשגב יותר מבקשה על קבר קדוש זה לזכות להתעלות בתורה וביראת שמים?!
אך כיצד ידחו בשתי ידיים הצעה מפתה של 'הוועד התומך' השולח בטיסה ישירה מניין תלמידי חכמים יראים ושלמים היישר לקברו הקדוש של 'תנא קמא' השוכן במקום נסתר הידוע רק ליודעי ח"ן?! אכן, צרות של עשירים. וכשברירה לא נותרה בידו, יצא ר' יוסף ופנה לעבר משרדו של סוכן הנסיעות, שם רכש כרטיס טיסה לטורקיה, הכין עצמו לקראת השתטחותו בקברו של ר' חיים פלאג'י זצוק"ל ובכסף הנותר מדמי המעשרות קנה לבניו לחמניות לכבוד ראש חודש.
***
"האומר סלע זה לצדקה על מנת שיחיה בני, הרי זה צדיק גמור". מימרא זו הלקוחה מהגמרא העבירה לא מעט אנשים על דעתם. בכל הדורות התחנכו רבבות יהודים ואף כאלו שאינם בני ברית, כי מצוות הצדקה הינה ערך קדוש ועליון. ואכן, לא אלמן ישראל וסכומי הצדקה המתגלגלים בקופות השונות יכולות להעיד על כך.
אלא שלאחרונה עם קום עידן 'הטרנדים' החלו נושבות רוחות אחרות במחוזותינו. מצוות הצדקה הפכה למסחר, ולא בממון אלא בבני האדם. גרפיקאים מוכשרים ואנשי יחסי ציבור מועסקים במשרה מלאה ב'וועדות' השונות כשמטרתם האחת היא לחדור עמוק יותר לליבו של האדם, עמוק יותר מהקרן השכנה.
במקום 'שכר שמימי' (דוגמת "ע"מ שיחיה בני") מתומחרת מצוות הצדקה בשכר ארצי ומופשט של "מניין אנשים יעשו עבורך כך או כך" כשבנתיים ב"ה העשייה היא רוחנית. דומה שלא ירחק היום ומודעות בסגנון "מניין אנשים יתפללו עבורך מנחה וערבית בזמן" וכד' יהפכו לדבר שבשגרה.
אין לי דבר נגד קופות הצדקה השונות. אדרבא, יהי חלקי עמהם. יש לי תמיהה על הצורך הנואש שלהם לקרוא לנדבן בשפה ארצית ושיווקית. שורות אלו נועדו לחדור לליבו של הנותן ולשכנעו כי תרומה אינה בהכרח יוצרת תפוקה. מטרת מצוות הצדקה היא- "מצוות הצדקה" ותו לא.
גם במצבים שלקרן אין ממש מה להציע מלבד בקשה אילמת לנזקק אומלל ומשפחתו, גם אז מוטלת עלינו החובה השמיימית והמוסרית לקיים את מצוות הצדקה. נזכה לברכת ה' כי "אפס ולא יהיה בך אביון".
הצגת כל התגובות