אני אסתי (32) מדרום הארץ. נשואה לאלי (35). אלי, הוא השלישי במשפחה, לפניו שני אחים. אני הרביעית במשפחתי, לפניי שלוש אחיות. הכל התחיל חודש לאחר נישואינו.
>> למגזין המלא <<
התארחנו אצל חמי וחמותי בשבת, עדיין מרגישים חתן וכלה. אחרי הדלקת הנרות נפתחה שיחה עם חמותי, שדווקא הייתה שיחה מאוד נוחה ומעניינת עבורי.אלי ואבא שלו הגיעו מבית הכנסת, אמרו שלום עליכם, אשת חיל, קידוש. ואז הגיע טקס ברכת הבנים. אבא של אלי בירך אותו בברכה כללית, וכשאמא שלו בירכה אותו היא הדגישה בברכה שלה, בן זכר בקרוב. היא חזרה על זה שלוש פעמים, כנראה היא הבינה שרק כך זה יקרה.
כשהגיע תורי, היא בירכה אותי באותו מטבע, והדגישה זאת גם יותר מפעם אחת. אז ככלה צעירה זה לא הפריע לי כל כך, אבל מהר מאוד הבנתי את המצב. הבנתי שאני בתוך מערכת תובענית מצידם לפרי בטן. טוב, שנה ראשונה הצליחו לעבור, והרגשתי שהצלחתי להגיע איתם להסדר, להבנה. אבל אז התחיל הסיוט.
עברו שנתיים אחרי החתונה ועדיין לא זכינו לפרי בטן. והלחץ הלך וגבר, ולא נתן מנוחה, בפרט שהתחלנו לבדוק את המצב שלנו, והיינו שקועים יחד בצפייה ובדריכות לישועה שתבוא כבר. נחלנו אכזבות פעם אחרי פעם, והמשכנו הלאה.
ככל שעבר הזמן הרגשתי, שבכל שיחה עם המשפחה של בעלי היו מקפידים לברך אותי או אותו, במישרין או בעקיפין, ברמז או בחידה, העיקר שישמע משהו בנושא של ''בנים זכרים" או על זרע קודש בר קיימא. ואני הרגשתי אחת שלא מספקת את הסחורה מספיק, כאילו אומרים לי: "נו, את עושה פדיחות". וזה הפך להיות כואב בפרט שאחים שלו שנישאו אחריו זכו לחבוק. אבל החלטתי לזרום עם זה, להבין את המצב של ההורים שלו, ולהמשיך הלאה.
אלי, הרגיש מאוד את הקושי שלי, והוא החליט לעשות מעשה שאותו סיפר לי לאחר זמן. הוא דיבר עם אמא שלו וביקש ממנה בצורה יפה ומכובדת ואחר מחילה וסליחה, אם היא תוכל שלא להזכיר את עניין הילדים בשיחות ובברכות שהיא מברכת. הוא הסביר לה בטוב טעם שיכול להיות שזה מלחיץ אותי. חמותי לא הבינה את הבעיה. "חס וחלילה שלא אזכיר את זה, זה רגע של ברכה ושעת רצון, איך לא אברך?".
אין ספק שכוונתה הייתה מטוב לב, אבל עבורי זה הפך לסיוט. אלי היה מספיק חכם, ואכן שבת אחרי השיחה עימה, הברכה הפכה ל"שבת שלום, בשורות טובות בקרוב ממש, אמן כן יהי רצון".
עברה עוד שנה, וסגרנו שלוש שנים של ציפייה לפרי בטן. ככל שעובר הזמן, הסיוט הפך להיות גדול יותר.
עד דבר נורא קרה שם, שמתי לב שלא מספרים לי שום בשורה טובה שקשורה ללידה, או לתינוק, או סתם על אחד האחיינים של בעלי. אני זוכרת שאחיין של בעלי הוציא שיניים, הספקתי כבר לשמוע את הדיווח כשהלכתי בדרך לסלון, וכשהגעתי, נהיה שקט. אפילו להחזיק תינוק של מי ממשפחתם לא יכולתי, כי כשזה קרה היו חוששים מעינא בישא.
הרגשתי חולה. לא מוצלחת. לא שייכת. ורגשות האשמה רק גברו מהאווירה העכורה שהם טיפחו. זה כאב לי כל כך, דווקא לאור העובדה שאני מאוד אהבתי ילדים, ואצל המשפחה שלי הייתי המטפלת וזו שמעניקה את כל כולי לכל אחיין ואחיינית שם. הייתי חלק מכל לידה, חלק מכל בשורה טובה, מה שלא קרה בכלל במשפחה של בעלי, אלא להיפך.
אלי היה חסר אונים, הוא ראה אותי נאכלת מבפנים, והלך לאיבוד. דבר אחד הוא שם לב: ככל שהוא יבקש מהם משהו בעניין, הוא יגדיל את הבעיה, בפרט שהם לא מבינים את הבעיה בכלל. ולכן הוא החליט לשתוק, והשתיקה הזו הייתה קשה לשנינו.
אחד האחים של בעלי מאוד קשור אליו, ותמיד חמותי הייתה מקפידה להזמין את שניהם יחד לשבת. פתאום שמתי לב שחמותי מזמינה אותנו לשבת - רק לא איתו. היה לי מוזר. הגיסה הזו הייתה איתי בקשר טלפוני תמידי, והקשר נמשך רק שלא יצא לנו להיפגש. והנה פגשתי את הגיסה הזו במקרה, היא אמרה 'שלום' וברחה. הספקתי לראות אותה והבנתי למה היא בורחת: היא הייתה בהריון. הבנתם נכון, הסתירו ממני את הבשורה הזו שחלילה לא אדע מזה. לאחר זמן הבנתי שחמותי נתנה הוראה לא להגיד לי את הבשורה, כי בגלל שאין לי ילדים כנראה לא טוב שאדע את זה.
אויש... אני רק נזכרת ורוצה לבכות. על הראש העקום הזה, על המשפט, ועל גזר הדין. הם גרמו לי לסבל, לריחוק, עשו אותי בעלת עין רעה, קנאית, אחת שקשה לי שלשני טוב כל כך. עד היכן אפשר היה להגיע...
הגיסה הזו ילדה בן, בברית נגזר עלינו להיות ה'קוואטער'. אני אומרת 'נגזר' כי שמעתי פעם שהסגולה היא עצם הבושה הזו, שכולם מסתכלים על הזוג הזה ברחמנות, ובמשפחה של בעלי זה היה לחומרא. בעזרת הנשים מגיעות הדודות המבוגרות ומעודדות אותי כאישה עקרה שלא ילדה וראשה חפוי. המבטים מלאי החמלה והחיוך המרחם של שאר בני המשפחה שכבר הספיקו לשמוע את הלחשושים עלינו, ולדעת איך להתייחס. ובאזור הגברים אצל בעלי הספקתי לראות את הבעלים של אותם דודות המטרידים אותו בזה אחר זה בסגולותיהם ועצותיהם. רגעים מביכים שקשה להיזכר בהם.
יש חוק כזה שאומר, שאם מישהו יצעק עליך לפני כולם ואתה לא תענה לו כי לא נפגעת ממנו, זה יכול להיגמר ככה וזהו. אבל אם יהיה מישהו שיראה בזה כפגיעה אנושה בך, ויציף את האירוע כהתרחשות פוגענית, אתה תפגע, גם אם לא נפגעת לפני שהוא הציף. זה מה שקרה לי איתם: אני לא ראיתי כלום בתחילה בזה שלא זכינו בפרי בטן, אבל מהלחץ שלהם שגרר התנהגות פוגענית שהטרידה אותי, הפכתי לנפגעת. כאילו אומרים לי "מה, את לא נפגעת? אז את לא נורמלית, כי זה הזמן להיפגע".
ואז עשינו מעשה. החלטנו להתרחק קצת, יותר להיות עם עצמנו.
וכמו שאומר מי שאומר, החלטנו לעשות מהלימון לימונדה. זה קיבל ביטוי בכך, שהחלטנו להפסיק לשמוע מאנשים עצות וסגולות, והשיח עם אנשים פשוט ירד הילוך. התמקדנו בעצמנו, יצאנו לטיולים בארץ ובחו"ל. והשארנו את כל המתעניינים בנו משועממים וחסרי מעש. הקשר שלנו התחזק והתחלנו בריפוי שעשה את העבודה. ניצלנו את הרגעים ללא הילדים, ועד שהם יגיעו ניתן להספיק לעשות דברים חשובים: ללמוד על חינוך, על השקפה, וכו'. פתאום הרגשנו שאנו מטפלים בעצמנו, ובזכות המטרידים המשועממים, הספקנו המון.
כיום אני אמא לזוג תאומים וזוג תאומות, אחר טיפולים ורק בזכות כמויות של תפילות. מחוברת בזכות זה לקב"ה חזק מאוד, מסתכלת על העבר ושואלת את עצמי: "מה היה קורה אם הייתי נתקעת עם הדודה ההיא וההצעות המביכות שלה? היכן הייתי היום אם הייתי עסוקה במשפחה של בעלי שבטוח היו עם כוונות טובות, אבל זרעו בי חולשה ייאוש וכאב לב?".
יחד עם זאת, אני רוצה להעביר מסר ברור לכל הורה שהספיק לחתן. ככל שתציפו את החיסרון כבעיה אצל מי מבני הבית שלכם המצפה לפרי בטן, כך תגבירו את האפשרות שלהם לייאוש. אתם המבוגרים שעברתם את חווית ההורות כבר מההתחלה ובקלות, חייבים להבין את הצעירים, את בניכם, המתמודדים עם ייסורי גוף ונפש, הם רוצים יותר מכם להיות הורים, אין צורך לומר להם סגולות ועצות, יש צורך פשוט לשתוק. ככל שאתם תתעניינו אצלם בעניין הרגיש הזה, אתם תהרסו את התקווה שלהם להיות הורים. הם עוברים תלאות ואכזבות וטיפולים לא פשוטים בכדי לשמוע את הבשורה הזאת, בטוח אתם לא חסרים להם עכשיו.
לכם נשאר רק להפעיל את התמיכה הסמויה: התפילה.
הצגת כל התגובות