בדף היומי מסכת סנהדרין דף כ"ט – אנו עוסקים בחובת הדיינים לדון דין אמת לאמיתו, ולכן עליהם להקפיד על העדים, בעלי הדין, וכל פרט שעשוי לחשוף פגם במהימנותם. הטור (חו"מ סי' כ"ח) מביא בשם הירושלמי, כי כאשר רב היה יושב בדין, כשהיה רואה עדים שהיו אומרים עדותן מכוונת בלשון אחת, היה חושש שמא משקרים, ובעצה כיונו לשונם, והיה חוקר ודורש מהם. אבל אם לא היו אומרים ממש בלשון אחת, אלא זה אומר בכה וזה אומר בכה, רק שתהיה עדותם מכוונת ללא הכחשה – לא היה מקפיד כל כך.
עדות אמת יש לתור אחריה
וכפי שמספרים על רבי נודע שסיפר לכמה מחסידיו סיפור חסידי נפלא, ובסיום הסיפור ביקש מכל אחד מהם לספר את הסיפור כפי ששמעו ממנו. והנה כל חסיד סיפר את הסיפור באופן מעט שונה מחברו. ויען הרבי: "רואים אתם, סיפור זה ששמעתם מפי זה עתה, וכל אחד מכם מספר אותו באופן שונה – ללמדכם עד כמה יש לנקוט בזהירות לפני שתסמכו על סיפור איש מפי איש".
מרן הגר"א ציין כי דין זה ניתן ללמוד מדויק ממשנתנו האומרת שלאחר שבדקו עד אחד, בודקים את העד השני, ו"אם נמצאו דבריהן מכוונין – נושאין ונותנין בדבר". לכאורה, המילה "נמצאו" מיותרת. היה למשנה לכתוב "אם דבריהם מכוונים"? אין זאת, אלא שהמילה "נמצאו" מרמזת לכך שעדים כשרים הם אלו אשר עדויותיהם אינן תואמות לחלוטין, ועל בית הדין "למצוא" את הדמיון ביניהם. על עדים כאלה אומרת המשנה, שהם טובים. אך עדים שדבריהם מכוונים מצד עצמם, עדים שכאלו יש לבדוק אחריהם היטב.