במסכת סנהדרין (דף ק"ד) דנה הגמרא לאחר שהמשנה מונה את המלכים שאין להם חלק לעולם הבא, בשאלה: מדוע לא נמנה אמון, שהרבה לחטוא, בין המלכים הללו? ומשיבה הגמרא: מפני כבודו של יאשיהו בנו.
בהמשך מקשה הגמרא: אם כך, מדוע מנשה נמנה בין המלכים שאין להם חלק לעולם הבא, הרי גם הוא היה בנו של חזקיהו הצדיק, ואם כן היה מן הראוי שלא למנותו מחמת כבוד אביו? על כך משיבה הגמרא: "ברא מזכי אבא" – הבן מזכה את אביו, כלומר, כאשר הבן צדיק, הרי זה לזכותו של אביו. אולם "אבא לא מזכי ברא" – האב אינו מזכה את הבן, שכן נאמר: "ואין מידי מציל" (דברים לב, לט), ומכאן שאברהם אבינו אינו יכול להציל את ישמעאל בנו מדיני שמים, וכך גם יצחק אינו מציל את עשו.
זכות אבות בעולם הזה
בעניין זה, נשאל הרשב"א בשו"ת (חלק ה', סימן מ"ט): כיצד אנו מזכירים בתפילותינו את זכות האבות, והלא נאמר בגמרא ש"אבא לא מזכי ברא"?
הרשב"א תירץ, כי דברי הגמרא אמורים רק בעולם הנשמות, שכן לאחר המיתה הקשר בין האב לבן משתנה, ואילו בעולם הזה – זכות האבות אכן מועילה ומגינה על הבנים. (ויש לעיין מגמרא עירובין י"ט ובמדרש "אברהם יושב על פתח גיהנם ואין מניח אדם מהול מישראל לירד בתוכה")
עומד ומהלך - זכות הבנים בעולם הזה
ביאור נפלא הביא הגאון רבי יצחק הוטנר זצ"ל על מאמר חז"ל "ברא כרעיה דאבוה" (אף שאין לשון זה בש"ס במדויק, ועיין עירובין דף ע' ע"ב "או דלמא: יורש כרעיה דאבוה"). הוא הסביר כי כל זמן שאדם חי, הוא נקרא "מהלך", שכן הוא מרבה זכויות על ידי תורה ומצוות. אולם לאחר פטירתו, הוא כבר אינו יכול להוסיף זכויות, וכדברי חז"ל: "כיון שמת – נעשה חפשי מן המצוות". או אז הוא דומה למלאכים הנקראים "עומדים", כמו שנאמר: "ונתתי לך מהלכים בין העומדים האלה" (זכריה ג, ז).
וכיצד יכול אדם להוסיף לעצמו זכויות גם לאחר מותו? על ידי בניו שממשיכים את דרכו ומרבים במעשים טובים, ובכך הם מזכים אותו. זהו פשר האמרה "ברא כרעיה דאבוה" – הבן, במעשיו, גורם לכך שאביו, שכבר נפטר, יוסיף להיות "מהלך" ולא רק "עומד", וממילא יתרבו לו זכויותיו בעולם האמת.