פרשתנו פרשת ויקרא פותחת את חומש הקורבנות בפסוק "אדם כי יקריב מכם" (ויקרא א, ב). בזוהר נאמר דבר פלא (ויקרא ה:ב): "אדם כי יקריב" - להוציא מי שאינו נשוי, שקרבנו אינו קרבן, ואין ברכה שורה עליו, לא למעלה ולא למטה, משום שאינו בכלל 'אדם'. השכינה אינה שורה עליו, והוא נחשב כבעל מום שאינו ראוי להקרבה.
לכאורה, הדברים מתייחסים לכהן המקריב, כפי שכתב המהרצ"א, אך יש שהבינו כי מדובר במביא הקורבן עצמו, כדברי החיד"א (דברים אחדים סז). משמעות הדברים עשויה להטעות ולרמוז שרווק אינו יכול להביא קרבן, אך המשך דברי הזוהר מלמדים שהוא אמנם רשאי להביא קרבן לכפרתו, אך אינו יכול להקריבו בעצמו ככהן, שכן כהן רווק נחשב כבעל מום לעניין זה.
הזוהר מביא לכך הוכחה מנדב ואביהוא, שעליהם נאמר שהקריבו אש זרה לפני ה', ומתו בעוון זה. לפי הזוהר, אחד מהחטאים שגרמו לכך היה היותם רווקים, ולכן לא היו ראויים להקרבה. עם זאת, הדבר תמוה, שכן הם שימשו ככוהנים והקריבו ביום השמיני למילואים. עם זאת, רבי אבא מצמצם את הדברים ומסביר כי כהן רווק פסול רק להקטרת קטורת – חידוש גדול ביחס להלכה, שכן התורה לא מציינת הגבלה כזו. ייתכן שהדגש כאן הוא על הקשר בין קדושת הכהונה לשלמות האישית, המודגשת בנישואין, שהם חלק מהשלמות הרוחנית הנדרשת בעבודת הקודש.
נשיאת כפיים בכהן לא נשוי
דברי הזוהר הללו נדונו בפוסקים בהקשר לשאלה האם כהן רווק רשאי לברך ברכת כהנים. כהן שאין לו אישה, יש מי שאומר שלא ישא את כפיו." (עיין בשו"ע או"ח סי' קכ"ח סמ"ד). יש שפירשו כי הזוהר חולק על הגמרא, ולכן ההלכה נקבעת על פי הגמרא ולא כמותו (עולת תמיד, סי' קכ"ח ס"ק צ"ח). מנגד, המגן אברהם (שם ס"ק ס"ד) כתב שדברי הזוהר משמשים כהנחיה לכתחילה, אך אינם מעכבים.
אפילו מזבח מוריד עליו דמעות
דורשי רשימות היו מזכירים את דברי הגמרא בגיטין (צ' ע"ב): "דאמר ר' אלעזר, כל המגרש אשתו ראשונה – אפילו מזבח מוריד עליו דמעות". הסיבה לכך היא שדווקא הנשוי רשאי להקריב קרבן, וכאשר אדם מתגרש, נפסל מהבאת קרבן. ועל כן הזבח מוריד דמעות שנפסד ממנו הקורבנות.