הרב יהודה יהושע חיים צדקה, הותיר חותם בל יימחה על עולם הישיבות והרבנות בישראל. הוא נולד בירושלים בשנת תר"ע (1910), הרב צדקה צמח והתפתח בלב ליבה של העיר, וממנה ספג את אווירת הקדושה והלימוד.
את שנותיו הראשונות בלימוד התורה עשה בתלמוד תורה "בני ציון", מוסד חינוכי בעל שם, ולאחר מכן המשיך לישיבת "פורת יוסף" המפוארת, שם הפך לתלמידו המובהק של ראש הישיבה, הרב עזרא עטיה.
כישרונו הבולט וידיעותיו הרחבות בתורה זיכו אותו בהערכה רבה, וכבר בגיל צעיר, בשנת תרצ"ז (1937), מונה למסור שיעורים בישיבת פורת יוסף, תפקיד מכובד שסימן את תחילת דרכו כמנהיג רוחני. בשנת תשל"ו (1970) הגיע לשיאה של דרכו התורנית, כאשר מונה לראשות הישיבה, לצד הרב בן-ציון אבא-שאול. תפקיד זה מילא במסירות ובהתמדה במשך עשרים ואחת שנה, עד ליום פטירתו.
שיעוריו של הרב צדקה היו לשם דבר בעולם הישיבות. הוא נודע בסגנונו הייחודי, שהתאפיין בקיצור ובעומק, וביכולתו להעביר את מורכבות הסוגיות התלמודיות באופן בהיר וחד. תלמידיו מעידים כי היה מסור לתפקידו בכל מאודו, ואף בימים בהם חלה, דאג לחזור לישיבה ולמסור את שיעוריו, מתוך תחושת שליחות ואחריות כלפי תלמידיו.
מעבר לפועלו בישיבה, היה הרב צדקה איש ציבור פעיל ודמות משפיעה בחוגים שונים. היה ממייסדי רשת החינוך התורני "מעיין", יוזמה משותפת עם הרב בן ציון אבא שאול והרב עובדיה יוסף, שנועדה להנגיש את לימוד התורה לכל שכבות הציבור. נאומיו הציבוריים, שהתאפיינו בלהט וברגש, קראו לחיזוק לימוד התורה, לקירוב לבבות ולשמירה על המסורת.
השקפתו של הרב צדקה בענייני המדינה הייתה שמרנית. הוא התנגד למוסדות המדינה וסירב לקבל כסף מהביטוח הלאומי, מתוך אמונה כי יש להפריד בין הדת למדינה. עמדות אלו זיכו אותו בהערכה רבה בקרב חוגים חרדיים.
הרב צדקה הלך לעולמו בי"ב בחשוון תשנ"ב (1991), והותיר אחריו מורשת תורנית עשירה ופועלי חיים מרשימים. דורות של תלמידים, ביניהם גדולי הרבנים בישראל, קנו את תורתם ממנו והמשיכו את דרכו. ביניהם ניתן למנות את הרב מרדכי אליהו, הרב עובדיה יוסף והרב שלום כהן. בנו, הרב משה צדקה, מונה במקומו כראש ישיבת פורת יוסף, והמשיך את דרכו של אביו בהנהגת הישיבה. ספריו, ובראשם "קול יהודה", הם אבן שאובת בעולם התורה, ומהווים מקור השראה לבעלי בתים ותלמידי חכמים כאחד.
1.
"ויקח מאבני המקום וישם מראשותיו" כח יא פירש"י עשאן כמין מרזב סביב לראשו שהיה ירא מפני חיות רעות והקשו המפרשים מה יועילו האבנים שסביב הראש לשמירת כל הגוף מפני חיות רעות והיה לו להניח אבנים סביב כל גופו.
ובספר קול יהודה לראש הישיבה הגאון רבי יהודה צדקה כתב רעיון נפלא שהנה מעשה אבות סימן לבנים ורצה יעקב ללמד לדורות שבהיותנו בגלות עלינו לחשוש תמיד מ"חיות רעות שהם הדעות הרעות וההשקפות הפסולות של מינים ואפיקורסים ואנשים אשר סטו מן הדרך כי דעות אלו הם עיקר הסכנה בגלות יותר מסכנת הגוף שהרי גדול המחטיאו יותר מן ההורגו ולכן לקח מאבני המקום אבנים קדושות של בית המקדש כדי להגן על ראשו ללמדנו להקיף את ראשנו בחומות של קדושה מפני ה"חיות רעות שבכל דור ודור וממילא יהיה כל הגוף השמור ומוגן ונזכה להתקיים בגלות עד הגאולה.
2.
אחד מהאברכים בישיבה היום הוא פוסק גדול הוא ישב בספסל בבית המדרש בתנוחה מרושלת משהו לא זקופה כפי שהיה מקובל בישיבה ראש הישיבה ניגש אליו ואמר לו חכם אף אחד לא יודע שכל הלילה היית ער אילו כולם היו יודעים זאת היו מבינים למה אתה יושב כך ולומד ומכיון שכולם לא יודעים זאת נגרם מכך חילול ה' זאת הייתה צורת ההערה שלו הוא שידר חוזקה משולבת בנעימות (המבשר)
3.
הגאון רבי יהודה צדקה זצוק"ל ביאר במתק שפתיו את הפסוק "ואת יהודה שלח לפניו גושנה' שמבארים חז"ל; "להתקין לו בית תלמוד שמשם תצא הוראה'. הגמ' במגילה (ג ע"ב) אומרת, שכרך שישב ולבסוף הוקף נדון ככפר. ולכאורה לא מובן, מדוע כרך שיש לו חומה מימות יהושע אבל אם התיישב קודם אין לו דין של עיר מוקפת חומה ? אלא הוא מבאר, שאם התיישבו במקום עוד קודם שנבנתה החומה, הפשט הוא שלא מדובר בעיר מוקפת חומה, כי החומה היא רק תוספת לעיר. כך גם ביקש יעקב אבינו, שעוד בטרם יגיעו לגושן, לפני שיתיישבו בה, היא תהיה מקום תורה ולא לאחר שיגיעו למקום ויהיר מסודרים מבחינה גשמית, אז יסדרו גם את העניינים הרוחניים. כך הדבר גם לעניינינו. אם רוצים להקים קהילה חרדית, מקום תורה ראשית לכל צריך לבנות את היסוד של המקום, והיסוד של מקום תורה היא הישיבה זה מה שנותן את הצביון של המקום.