הרבה זמן התלבטנו אם לכתוב, כי הנושא רגיש כל-כך והמדיה הדיגיטלית היא כלי לא-אישי כל-כך, וקשה להעביר דרכה את כל הדקויות והניואנסים ורסיסי הרגש. אבל אירוע רודף אירוע רודף אירוע, ופשוט אי אפשר שלא להרים את הכפפה.
הציבור החרדי הולך וצובר מודעות לגבי פגיעות. ההבנה והשיח על מוגנות הולכים ותופסים תאוצה, אבל יחד עם המודעות, כל השלדים מתחילים ליפול מהארונות, וכולנו נחבטים מהם בנפילתם. אנשים, כולם, נוטים לעשות אידיאליזציה ולהאדיר אנשים מסוימים וגם קבוצות או מגזרים שלמים, והוויתור על הפנטזיה הזאת של "יצרנו מציאות שבה דברים נוראים לא קורים" הוא לפעמים כל כך כואב, שאנו מעדיפים לשכוח מאמירתם הנצחית של חז"ל: "אין אפוטרופוס לעריות".
וכשעומדים מול מציאות כואבת, הרצון הטבעי הוא להעלים את זה, לגרום לזה שזה לא יהיה, או לכל הפחות להעמיד פנים שזה לא קרה. במקביל, ההקפדה על שיח ושפה "נקיה" או צנועה, מסמנת, מטבע הדברים, אזורים שלמים בהוויה ובחוויה שאמורים להישאר מחוץ לשיח. זה הוא בעצם בלבול בין השפה – האופן שבו מעבירים אינפורמציה, לבין התוכן – האינפורמציה עצמה שצריכה להיות מועברת. ונוצרת תחושה שאם מילים או מושגים מסוימים לא אמורים להופיע בשיח - גם התוכן, או מה שהמלים האלה מבטאות אמור להיות לא מדובר, לא מבוטא, שָׁתוּק.
ואנחנו חושבים שזה לא מקרי, שדווקא בתחום הפגיעות, ההשתקה החברתית והרצון להעלים, למחוק, הוא חזק כל כך. זה פשוט ביטוי בקנה מידה רחב יותר של הדינמיקה של הפגיעה עצמה – מה שקורה שם בפנים.
הפגיעה תמיד מתרחשת בחסות השתיקה.
השתיקה היא הכח המניע, הכח המשמר והכח המכסה בדיעבד.
- היא כח מניע, כי הפוגע ייטה לבחור את הקורבן השקט, המאופק יותר, זו שיש פחות סיכוי שתדבר, שתצעק. או, לחילופין, את זה שקל להשתיקו.
- היא כח משמר כי פגיעה מעוגנת בסוד, סוד שאסור לספר כי הפוגע איים עלי בזוועות אם אספר או כי אני חושש/ת שלא יאמינו לי או כי אני לא לגמרי מאמין/ה לעצמי ולפעמים נדמה לי ששום דבר לא קרה, שדמיינתי הכל.
- היא כח מכסה בדיעבד כי הנפגע/ת כמעט תמיד תסתובב עם תחושה של אשמה על מה שקרה. שהיא או הוא גרמו לכך, שהיא הרעה בסיפור הזה.
זהו טבעה של הפגיעה. היא נוצרת משתיקה והיא מייצרת שתיקה, גם ברמה החברתית.
ולמה זה ככה?
מי שלא פוגש מקרוב אנשים שעברו פגיעה (סטטיסטית, כולנו פוגשים, רק לא כולנו יודעים מזה) לא יכול להבין את עוצמת הפירוק שהיא מייצרת בנפש. יש משהו בפגיעה בתחום הצניעות שהוא חזק יותר מצורות אחרות של פגיעה, פיזית או נפשית, וההשלכות שלה ארוכות טווח יותר.
יש לכך הרבה גורמים, אבל אמנה פה כמה בקצרה:
א. היא מגיעה הרבה פעמים מאנשים שסומכים עליהם. הפגיעה החוזרת ונשנית באמון היא קשה מנשוא.
ב. היא מתפרשת לרוב על פני פרקי זמן משמעותיים, ומייצרת נזק מצטבר.
ג. היא מלווה, כאמור, בהכחשה, בהסתרה, מה שגורם לנפגע לפקפק בעצמו, בתפיסה ובתחושות שלו, בשפיות שלו - בסופו של דבר. פעמים רבות הפגיעה מתרחשת בגיל בו עדיין לא מתאפשר לתמלל, כלומר להסמיל במלים את החוויה שהילד עובר, ולכן היא נותרת בתודעה כשרשרת של תמונות או דימויים ערטילאיים, שבהמשך גורמים לנפגע עצמו להתייסר בשאלה - היה או לא היה?
ד. זו אלימות שמלובשת ברוך. כשמרביצים לך - ברור מה קורה. אבל פה מלטפים אותך ופוגעים בך במקביל. נפש של ילד/ה או מתבגר/ת, צרה מכדי להכיל את הפרדוקס הכואב הזה.
ה. הפוגע משתמש במאוויים ורצונות נורמליים וטבעיים של הילד/ה או המתבגר/ת כנגדו, וגורם להם להפוך למשהו פסול, טמא, בעיני הנפגע.
אפשר להרחיב עוד, אבל אין כאן מקומו.
גם לאדם בוגר לגמרי לפעמים קשה להפריד בין מגע שהוא נורמטיבי לבין מגע שאינו נורמטיבי. כל אדם שנגעו בו אי פעם במרחב הציבורי (ואוי, כמה זה נפוץ) חווה את התחושה הזו של ההלם בשניות הראשונות, האמירה לעצמו/לעצמה: "לא, אני בטח מדמיינת שקורה פה משהו לא תקין", שמיד אחריה מגיעה המחשבה של "אם אני לא בטוחה שקורה משהו לא תקין, ברור שלא אגיד כלום ולא אעורר מהומה. כמה טיפשה אראה אם יסתבר שפירשתי לא נכון". ואם ככה באירוע קצר וחד פעמי, על אחת כמה וכמה באירוע המתפרש על פני פרק זמן משמעותי.
אז אנחנו כאן בעיקר כדי לומר את הדבר הבא:
לא משנה מי נוגע בך באופן שלא מסתדר לך - שכן, שכנה, הורה, אח, אחות, חברה, דוד, מתפלל בבית הכנסת או איש שהתיישב לידך באוטובוס, אם את/ה מרגיש/ה שמשהו לא בסדר, מוזר לך או מטריד אותך, את/ה כנראה מפרש/ת את המציאות נכון. תסמכי/תסמוך על עצמך ועל הרדארים הפנימיים שלך, יש להם ערך רב!
פגיעות קורות, והן קורות הרבה, גם בתוך הקהילות הכי טובות ואיכותיות. הן לא נחלת המגזר החברתי השכן, ולא משנה לאיזה מגזר אתם משתייכים. הן קורות פה אצלנו, בחצרות, בבתי הכנסיות, במוסדות הלימוד ובבתים. בעיקר בבתים.
ברגע שנקבל את המציאות הזו כהווייתה, מבלי לנסות להכחיש אותה על אף שהיא נוראה כל כך, נוכל לאפשר חברה מוגנת יותר למשפחות שלנו, לילדים ולילדות שלנו. ונוכל לאפשר לנפגעים את המקום להתלבט, להציף או שלא להציף, לעבד את הדבר הקשה הזה באופן שמתאים להם.
אז אנחנו מזמינים את כל מי שמרגיש/ה שזה רלוונטי לה או לו, שמגע או אינטראקציה כלשהי מרגישים לא בסדר, לא תקינים, למצוא מבוגר שאפשר לסמוך עליו בסביבה הקרובה ולשתף אותו. לא להישאר עם זה לבד, לא להמשיך לתהות בסתר אם יש או אין, היה או לא היה. תכניסו עוד מישהו, עוד נפש מיטיבה לתהליך הזה ביחד אתכם.
ואם התחושה היא שאין מישהו בסביבה שאפשר לשתף, יש כתובות אחרות, של ארגונים שונים, שנותנים מענה לכל מצוקה.
ואגב, השיח הזה יעזור בסופו של דבר גם לפוגעים. ברגע שהשתיקה הרועמת תופר, הם יוכלו (או ייאלצו) לקחת אחריות ולשנות את מסלול חייהם.
- הכותבת הינה פסיכולוגית קלינית מומחית בשיתוף קהילת "פסיכולוגים מדברים בחרדית"
קבוצת "פסיכולוגים מדברים בחרדית" היא קבוצה המאגדת כ-150 פסיכולוגיות ופסיכולוגים חרדיות וחרדים שכולם מומחים ומתמחים בפסיכולוגיה יישומית (חינוכית, קלינית, שיקומית, התפתחותית ותעסוקתית).
הצגת כל התגובות