תקשיבו, חברות, בואו נודה על האמת. הסיפור הזה גדול עלינו קצת. ומותר לנו.
אנחנו כבר שבועיים בבית, עוד לא הספיקו לחסל בחוץ את שאריות פורים, והם כבר חזרו אלינו מבית הספר. נשלחנו לעבוד מהבית, יצאנו לחל"ת. חלקינו פוטרנו, בזמן הכי לא מתאים בשנה.
שבועיים בבית. הדאגה הקיומית מתגברת, חושבות על הבריאות, ואם קנינו מספיק אלכוג'ל. חושבות על הדבקה, ואם כאבי הראש שלנו הם סיבה להיכנס ללחץ.
בין לבין, פתאום הגיע ראש חודש ניסן, ונכנסו להסגר וללחצים עוד יותר גדולים:
אנחנו אמורות לעבוד, להכין 3 ארוחות ליום, להעסיק ילדים מתוסכלים שמתגעגעים לשגרה ולחיים "נורמלים" ולנקות את הבית מהמסד עד הטפחות?
אנחנו צריכות לרדוף אחרי ילדים עם אלכוג'ל, לעקוב אחרי מספרי חולים, ולבדוק שלא צריכות להיות בבידוד. לדאוג לבן המשפחה שנמצא בבידוד, ולקרובי המשפחה המבוגרים שנעולים בבתים שלהם.
לדאוג לקניות לחג -לנסות און ליין ואוף ליין.
אם יש לנו עבודה – יש דדליינים ושיחות זום שלא נגמרות.
אם אין עבודה – אז הלחץ הכלכלי לא מוסיף רוגע.
תקשיבו, לא יודעת מה איתכן, לי יש רק 100% בסוללה האישית שלי. כשהיא נחלקת ליותר התמודדויות- אז חישוב מתמטי פשוט יראה שיש פחות אחוזים לכל דבר, בכל תחום.
אם אני בוחרת להשקיע יותר בתחום אחד- אז שאר התחומים מקבלים פחות, וזה בסדר גמור בעיקר בזמנים רגילים.
בחירום- יש לי פחות מ-100% כי חלק מהמשאבים שלי מופנה להתמודדות עם הכאוס שבפנים ובחוץ. עם מה שנשאר- אני צריכה עכשיו להתמודד עם "פסח קורונה".
ב"פסח קורונה" יש ילדים בבית שצריך ללמד אותם מה נשתנה במקום הגננת. ילדים אחרים שצריכים קצת רוגע. אמהות דואגות ואבות לא רגועים. יש הרבה טקסי חיטוי, וסדר יום שצריך לכתוב, כדי שיהיה אפשר לחרוג ממנו כל הזמן.
הנחיות חדשות לבקרים. זמן תפילה, זמן משחק, זמן שיחת זום, וזמן דיון משפחתי עם הסבא והסבתא- על איך נעשה את ליל הסדר השנה.
אז קבלתי על עצמי קבלה חשובה. והבטחתי גם לפרסם- השנה, אני מוציאה את החמץ אבל דוחה ניקיון האביב המסורתי לתקופה של "פוסט קורונה" . מצידי שיהפוך להיות ניקיון קיץ או ניקיון סתיו.
כולנו יודעות שלפי ההלכה אין מצב שיש פירורי חמץ על מסילת הוילון. ושארון בגדי הילדים (שקטנים עליהם כבר) או מגירות האמבטיה לא מאחסנים שום חמץ בדרך כלל. כולנו למדנו שאבק בין ספרים שלא נגעו בהם - הוא באמת לא חמץ, ושהתריסים לא ממש חייבים ניקוי לפני ליל הסדר.
העולם נכנס להסגר ואנחנו חייבות להיכנס לפרופורציות. להפסיק לספור חדרים נקיים ולהתחיל לספור נשימות. לאט... להפסיק לרדוף אחרי חמץ שלא נראה, ולמצוא זמן לשבת עם עצמינו, ואולי גם עם המשפחה כדי שלא נתפרק גם מאחורי הדלתות הסגורות.
ואז, יומיים לפני פסח, פשוט נוציא את החמץ החוצה. ננקה לפי מה שנדרש בהלכה, נשרוף ונמכור, נכלה ונשכח. נחליף את הכלים במטבח. נגיע לליל הסדר השונה השנה קצת יותר רגועות, מוכלות ומכילות , מלאות ביכולות להתמודד עם המצב שלא בוזבזו על כתמי צבע מיותרים שניסינו לנקות ועל מגירות שלא הספקנו לסדר.
השנה, אני פורשת מתחרות הניקיונות עוד לפני שהתחילה. מה איתך?