אנו מציינים את יום השואה פעם אחת בשנה. צפירה צורמת מופעלת ומשביתה אותנו לדקותיים, המדיה מוצפת בתמונות מרטיטות - ביניהן כאלו של ידיים מקומטות שעליהן חקוקות כתובות קעקע בדמות שורת מספרים כחלחלים, המדמות באופן כה מוחשי את היחס של הגרמנים לכל אותם "יהודונים", צאן המובל לטבח - ובעדויות מצמררות שקשה להישאר אדישים אליהן, אך עבור אלו שהיו שם, חוו את התופת וניצלו, היא חיה ונוכחת יום-יום, שעה-שעה. קלישאתי ככל שישמע, זו המציאות שלהם.
אודה, העיסוק שלי במלחמת העולם השניה הוא די חדש. החיבור לנושא קרם עור וגידים רק בשנים האחרונות. יתכן שזו הבשלות והבגרות שבאות עם הזמן, ככל שנוקפות השנים, אך יותר מכל, כנראה שהילד שהבאתי לעולם אחראי לכך. איתו הגיעה גם משמעות גדולה וחשיבה נרחבת יותר על השורשים שלנו, על הדורות הבאים, על המשכיות.
כל סבותיי וסבתותיי עברו את השואה ושרדו כדי לספר. לצערי הרב, רק אימו של אבי נותרה בחיים לאחר שנולדתי ומבילוי לא מעט שעות לצידה נחשפתי לקומץ קטן מן הזוועות שהיו מנת חלקה. סבתא ע"ה, שהיתה אישה מיוחדת במינה ואני לא משוחדת, האמינו לי, נהגה באופן תמידי לשתף אותנו בקורותיה מאותן שנים ארורות. בלי מסכות, בלי צנזורים, בלי הדחקות. עם כל הקושי, היא הבינה את החשיבות של הדברים והעברתם הלאה לדורות הבאים.
ההבעה שאפפה את פניה בכל זיכרון שצף במוחה, לא תמוש מזכרי. כמה כאב היה בה, אך עם זאת, כמה השלמה. לאחר דקות בודדות, היא מיד פינתה מקום לניצוץ האופטימיות שבער בה, לא כבה לעולם. היא הבינה כי את הנעשה אין להשיב, אך המשפחה הענפה והמפוארת שהקימה משיבה לה קצת נחת, מעין נסיון לפצות על כל מה שאבד לה, ואבד הרבה מאד, משפחה שלמה: סבים, זוג הורים אוהבים ו-6 אחים ואחיות. רק בעלה נותר לצידה, נושא בנטל.
---
הביוגרפיה של סבתא מכילה בתוכה כמה מאורעות מרתקים במיוחד שהשאירו חותם עמוק בנפשי, כביכול נלקחו מתוך ספר שנכתב על ידי דמות עם דמיון מפותח למדי. אז הנה הם, סיפורי סבתא:
כשהחלו רוחות של מלחמה לנשוב בעיר מגוריה, צ'שין (הידועה יותר בשמה היהודי, טעשין), סבתא, שהיתה נשואה טריה, התלבטה קשות האם לעקור לסיביר, יד ביד עם משפחתו של בעלה, ולהותיר את כל חייה מאחור, מבלי לדעת מה ילד יום ובעצתו של אביה, החליטה לדבוק בבעלה ולעשות זאת, לעזוב את כולם. לימים התברר כי צעד זה הציל את חייה.
באחד מהלילות הטרופים של המסע לרוסיה, שלקחו בו חלק כמויות עצומות של אנשים, נשים וטף, עם כל מטלטליהם, קבוצת הנודדים התאספה במקום מקורה כדי להניח את ראשה ולאגור כוח על מנת להמשיך בדרך למחרת בבוקר, התקרב לעברם איש צבא גרמני רכוב על סוס הדור ויפה למראה.
הקלגס, באכזריותו, החל להכות עם המושכות על גופו ולשדלו להתקדם ולרמוס את המוני היושבים על הרצפה והבהמה, בתבונתה המפליאה, סרבה לעשות זאת, נעמדה על רגליה האחוריות, נלחמה ללא לאות, תוך כדי שגופה זב דם ומאיים להתפרק. המסקנה המחרידה אליה הגיעו חברי הקבוצה: סוסים אנושיים יותר מהנאצים, הצוררים שלהם.
לאחר תלאות רבות, החבורה הגיעה לסיביר, שהקור מקפיא העצמות השורר בה ידוע לכל. גם שם סבתא לא ליקקה דבש. אמנם הרג ממשי לא בוצע, אך היא וסבא הוצרכו לעבוד בפרך, קרי: לחטוב עצים ולהפיק את הדבק אשר נזל מגזעיהם כדי שיוכל לשמש בעתיד לייצוא, מכירה וכו'. בנוסף, כל בני משפחתה שמנתה 12 נפשות דרו יחדיו בחדר אחד קטן מימדים וצפוף.
אולם הקושי הגדול ביותר היה הרעב. מדי יום קיבל כל יהודי פרוסת לחם וכוס תה בסך הכל, שגם אותה לעתים נאלצו לשמור לשבת, לקידוש. במקרים נדירים, קיבלו צלוחית ובה מרק דלוח שבושלו בו קליפות של תפוחי אדמה. נבירה בפחים היתה עניין שבשגרה ואם נמצאו בהם אוצרות, שמחתם לא ידעה גבול. גם מים רבים לא היו ברשותם. במידה ועבר בסביבה רוכל עם עגלה רתומה שבה הוצע לחם למכירה, נשמתם כמעט פרחה, רק מעצם הרחת המאפים החמימים.
זו מציאות כל כך מופרכת לנו, לדור השפע, בו מושלכות כמויות רבות של מזון לאשפה, רק כי בלהט הקניות בסופרמרקט רכשנו יותר, הרבה יותר, מכפי שאנחנו באמת צריכים.
---
המאמצים הכבירים שהשקיעה סבתא בשמירה על התורה והמצוות, על כל דקדוקי ההלכה, אינם נתפסים. איך רוחה לא נשברה, גם במצבים הקשים והמייאשים ביותר.
ביום מן הימים, בחכמתה הרבה, החליטה לפנות לאימו של מפקד המחנה ולהציע לה לקבל במתנה את שעון הזהב שיש ברשותה, במטרה שתשדלו לוותר לבעלה, משה, על עבודה בשבת. עניין שהסב לו צער רב. העם הרוסי מוכן היה למכור את חייו תמורת חפץ בעל ערך. הקדשה של החומר למען הרוח כל כך לא מובנת מאליה. כשהעתיד מעומעם והמציאות משתנה מדקה לדקה ואין לך מושג מה יעלה בגורלך, לוותר על פריט כה יקר בלי לראות תמורה באופן מיידי, זהו מעשה כה נעלה שיש לו אפקט רב עלינו, גם בלי שנשים לב.
הפעולה שלה צלחה ובסיועו של המפקד, בכל פעם נאלץ סבא לנקוט בתחבולה אחרת, כמו למשל, לגשת למרפאה ולספר לרופא כי אינו חש בטוב. כל האמצעים היו כשרים למען השגת המטרה הנעלה של קבלת פטור מעבודה בשבת.
---
באחד הלילות, עת סבתא סיימה את עבודתה ביער העבות, העמוס בעצים השולחים את ענפיהם לארבע רוחות השמיים ובחיות טרף מאיימות, הלכה לאיבוד ולא הצליחה לשוב לביתה. החושך ירד ובעלה שהמתין לה בדירתם כבר נערך לקבלת הבשורה המרה, ישב על הרצפה ומירר בבכי. הסיכויים ליציאתה מהמבוך היו קלושים.
סבתא נשאה תפילה ליושב במרומים שיחלץ אותה מהצרה אליה נקלעה ולפתע הגיעו לאוזניה קולות רמים של פרסות הנוקשות בקרקע, מתקרבות אליה ואז הבחינה במפקד המחנה שלה, אותו "מעסיק" שהיה אמון על ביצוע העבודה שלה כהלכה והוא היה המלאך השומר שסייע לה למצוא את דרכה הביתה בשלום.
---
היא נהגה לקבל מפעם לפעם מכתבים וחבילות ששלחו לה הוריה עם מצרכי מזון, כגון קפה ותה, הנשמרים לאורך זמן. לאט לאט פחתה תדירות שליחתם עד שפסקה לגמרי, באופן מוחלט, עקב הרעת המצב גם בעיר המוצא שלה ועדות שהגיעה אליה מבן דודה, שהצליח לנוס על נפשו ברגע האחרון, עימתה אותה עם המציאות העגומה כי משפחתה הוכחדה במשרפות באושוויץ ולא נותר ממנה זכר.
עד יומה האחרון קיוותה כי אולי, בכל אופן, יצוץ אי מי מבני משפחתה ויתאחד עימה. זה אכן קרה, אך רק לאחר פטירתה לפני כשנתיים.
זכינו בך, סבתא ואת זכית בנו. יהי זכרך וזכר כל שישה מיליוני הנספים, ברוך.