חזרנו הביתה בתחושת רוממות כששפתינו מרחשות את מילות התפילות. גררנו את המזוודות מעלה מעלה. בתפילה שכך גם תפילותינו וזכיותינו יעלו למרומים.
בדיוק במחצית הדרך (בקומה השלישית) פגשתי אותם: אחד, שתיים... אחת עשרה נפשות בלע"נ. "אוהו.. שנה טובה! את מיסיס רוטנברג של הבית"? היא שאלה אותי במבטא כבד.
"אני". עניתי בקול חלוש. מנסה לשכנע את עצמי שלא הבנתי נכון.
"הבית שלך היה לנו מקסימה" היא אמרה ואני כמעט קרסתי.
"כולכם הייתם בבית שלי"? שאלתי באי אמון. תוך ספירה חוזרת: זוג הורים ו-9 ילדים. זה בטוח!
"כן! כולנו נהנינו מהבית שלך! אמתדיג!" היא אישרה והתרחקה עם המזוודות ועם השיירה.
"נו, אז את עדיין טוענת שהבית שלנו קטן לזוג צעיר?" בעלי קרא מאחור בקול משועשע.
אך אני הייתי טרודה בשתי שאלות אחרות: אלף, איך הבית שלי נראה במצב העכשווי. בית, איך הגברת העיזה להכניס הביתה תשעה ילדים. בעוד ששאלתי אותה מפורשות אם היא מביאה ילדים והיא ענתה שלא.
טרם תקעתי את המפתח בחור המנעול, נשבעתי שזו הפעם האחרונה שאני נותנת את הדירה; ואפילו בתשלום. ואף בתעריף גבוה של תקופת החגים.
לפתע בעלי פצח בצחוק: "נפל לי האסימון"
"איזה אסימון"? שאלתי בתמיהה.
"ניין" הוא ענה לי בין גל צחוק למשנהו.
"מה ניין?" שאלתי ברוגזה. חשה הונגרייה.
"את שאלת את הגברת: "די קומסט מיט קינדער""? (את מגיעה עם ילדים?)
והיא ענתה לך: "ניין" (תשעה).
את פרשת את זה "ניין"- לא... (ניין בתרגום לעברית: תשע/לא).
את הבדיחה הבנתי אך דבר נוסף הבנתי, שקטן וגדול זה עניין יחסי...