אם ישנו נושא שמעניין ומרתק אותי במיוחד הרי מדובר במהות הקשר בתוך המשפחה וטיב היחסים המתנהלים בין הגורמים המרכיבים אותה. למען האמת, ככל שהעמקתי וחפרתי עוד ועוד גיליתי שבני משפחות רבות חיים בניתוק רגשי ומנטאלי מהאנשים הקרובים להם ביותר. הדבר מביא לכך שבמשפחות אלו, השיח הרווח הינו טכני ואף כפוי בעיקרו, אף ברגעים אינטימיים ומשפחתיים ביותר דוגמת שולחן השבת, סביבו מדברים על הקיגל או החמין, על העבודה ואולי אף על הפרשה, אך דבר אחד לא מקבל מספיק זמן והתייחסות – עולם הרגשות ותובנות החיים של כל אחד מבני המשפחה.
במהלך השעות הארוכות בהן ביליתי ועודני מבלה בקליניקה שלי, אני פוגשת שוב ושוב אנשים נכים רגשית שמעולם לא באמת למדו לדבר על הרגשות שלהם בצורה פתוחה, רק משום שאף אחד לא לימד אותם איך לעשות זאת. אינני מאשימה בכך איש משום שזוהי מעין שרשרת בין דורית שפשוט עוברת מאב לבן ומאם לביתה. מי שלא שמע שיח על רגשות בבית הוריו בד"כ גם לא ישמיע או ינהל שיח על רגשות מול ילדיו. יוצא שבבתים רבים, בני הבית שומרים את רגשותיהם לעצמם, ולו רק משום שאינם יודעים לבטא את תחושותיהם ולתת להן מקום, או לחילופין, משום שמאמינים הם שגם לו יעזו לבטא את רגשותיהם הכמוסים ביותר, אף אחד לא באמת יכיל את אותן הרגשות.
חשוב שנדע שאין זו גזירת הכתוב, שכן לו רק נרצה בכך, נוכל לשנס מותניים ולהחליט ליצור מציאות משפחתית פתוחה יותר ומכילה יותר. אז איך עושים זאת?
בשלב הראשון חשוב שנזכור שעלינו לדעת שכאשר האדם שמולנו בא לספר לנו על רגשותיו אין הדבר אומר שעלינו ל"שבור את הראש" בכדי לפתור לו כעת את בעיותיו, שכן לרוב, כל מה שהאדם 'השופך את ליבו' מבקש זוהי הקשבה דוממת נטולת ביקורת. הרי אדם שאומר שכואב לו הראש לא יודע שישנם שלל כדורים נגד כאבים חזקים במיוחד? וודאי שכן, אך הוא בכל זאת משתף בכדי לקבל מעט אמפתיה והזדהות עם כאבו. נכון יהיה לומר לו, לאחר שסיים את דבריו, משהו כגון: "זה באמת לא נעים שכואב הראש".
בשלב השני חשוב שנבין שבכדי לאפשר לאדם שמולנו לפתוח את ליבו ולשתף אותנו בחוויות היומיום שלו, בעיקר כשהמדובר הוא בילדנו שמנסה לעשות זאת, הרי עלינו לאפשר לו לספר את דבריו מתחילה ועד סוף, בלי לקטוע אותו באמצע ובוודאי שמבלי להוסיף על דבריו פרשנויות והגיגים משלנו.
בשלב השלישי יש לשאול את האדם שמולנו מה הוא היה מצפה מאתנו ואיך נוכל לעזור ולהיות שם באופן כזה שיאפשר לו לבוא ולשתף אותנו גם בפעם הבאה. אם ננסה לעזור לו בדרך שאינה מתאימה ונכונה לו, הוא פשוט לא יפנה אלינו להבא וילך לשתף אנשים אחרים שלפי דעתו מבינים ומכילים אותו יותר.
בשלב האחרון, וכאשר מדובר על הקשרים שלנו עם ילדינו חשוב שנזכור שכיום אנו חושבים כאנשים מבוגרים ואומנם כילדים חשבנו באופן אחר לחלוטין. ואם כן, יש לזכור שילדינו רואים את העולם דרך עיניהם הצעירות ותפיסתם את הדברים שונה לחלוטין מזווית ראייתנו, מה שאומר שכאשר ברצוננו להגיע אל ליבם ואוזנם, עלינו להתאים את השיח אליהם. זאת אומרת שדברינו חייבים להיות נטולי שיפוטיות וביקורת, מלאי אהבה, שכן דברים שיוצאים מן הלב נכנסים אל הלב, בתוספת של רצון כן ואמיתי לדאוג לאינטרסים הנפשיים של הילד ולאו דווקא של עצמנו, דוגמת "אני לא רוצה שיצעק כי זה עושה לי בושות" ובמקום זה "אני רוצה ללמד אותו לדבר נכון בכדי שלא יצטרך לצעוק".
ודבר אחרון לעסוקים שביננו, נכון וראוי למצוא זמנים יזומים בהם יושבים לשיחה מלב אל לב. כאשר ניזום מפגשים שכאלה, בהם כל אחד יכול לדבר על חוויותיו, אזי תלכנה ותצטמצמנה תקריות "הירי" הארטילרי בבית.
לסיכום, בכדי להגיע להרמוניה משפחתית עד כמה שרק ניתן חשוב שנטפח את השיח המילולי והרגשי בביתנו, שכן האדם קרוי מדבר משום שכוחו להתחבר לסביבה ולסובבים אותו ותלוי ביכולת הדיבור שלו – אם לא ישכיל להשתמש ביכולת החשובה הזאת נכונה הרי התוצאה העגומה ידועה מראש, אומנם אם ישכיל להשתמש ביכולת זו כהלכה הרי יזכה במשפחה תומכת, אוהבת ומאוחדת. בהצלחה!
חגית אמאייב, מהתוכנית "אשת חיל" בערוץ 10, מפתחת שיטת הטיפול הזוגי הייחודי באמצעות קלפים "בשניים" המותאמים לציבור החרדי, בהמלצת רבנים חשובים, לפתרון קשיי תקשורת והעצמת חיי הנישואין. וכעת גם משחק ההמשך "בשניים ויותר" ללימוד דרכי תקשורת נכונה והידוק הקשרים הרגשיים והנפשיים בין הורים לילדים, זוגות וכיתות לימוד.פרטים באתר הבית "בשניים ויותר" www.b-two.co.il