היה זה לפני כחצי שנה פגשתי יהודי יקר וכך הוא סיפר לי: "אני בן שלושים ושתיים יש לי ברוך השם חיים מאושרים עם עצמי ועם אשתי, יש לנו ארבעה ילדים מתוקים יפים וחמודים, אני עובד וגם מרוויח טוב לפרנסתי.
• >> למגזין המלא - כנסו כאן <<
בימי נעוריי וילדותי הייתה לי אמא טובה אבל אבא קצת קשה. הוא היה אבא טוב, דואג, מתייחס, חם ולבבי, אבל כשזה היה מגיע לדברים רוחניים הוא היה אבא קשה במלוא מובן המילה.
הוא היה לוחץ עליי ועל האחים שלי שנתפלל בבית הכנסת ולא נצא חס וחלילה החוצה באמצע התפילה, גם אם התפילה ארכה שעות רבות, ובפרט בשבתות מיוחדות בחסידות שלנו.
הייתי צריך להיות מההתחלה ועד הסוף על אף שהיה לי קשה מאוד, אבל אם רק הייתי מנסה לצאת החוצה אבי היה מסתכל עליי בעיניים חריפות מאוד והיה מסמן לי - לאיפה בדיוק אני חושב שאני הולך!
גם בסעודות השבת לא הייתה אווירה רגועה ושמחה. לא היה מושג של סתם דיבורים של חולין בסעודה.
הוא לא פספס אף שיר משירי שבת וגמר את סדר הזמירות מכריכה לכריכה, דבר התורה שהוא היה אומר היה לוקח כעשרים דקות בממוצע ואין מצב שהיינו אפילו מציצים לצדדים!
שקט מוחלט! אבל ילדים זה ילדים. כמה זמן אתה מסוגל לשים ילד שלא יזוז שנייה אחת מהכיסא שלו, סעודה שלמה.
אני הייתי קם מהכיסא אבל אבי היה מתרגז והיה ממלמל לעצמו: 'שבת קודש אוי שבת קודש', תוך כדי שהוא מסמן לי באצבעו.
בקיצור הוא היה אבא טוב בסך הכללי, אבל ברוחניות הוא היה לוחץ מלחיץ, ופשוט איבד את זה, כמו שאומרים.
אבל הבעיה היא שאתה אומנם יכול לגרום לילד לעשות מה שאתה רוצה בכפייה רק עד גיל מסוים, כי כאשר הוא מתבגר קשה לך לכפות עליו.
וזה בדיוק מה שקרה. התבגרתי, הלכתי ללמוד בישיבה קטנה ואח"כ ישיבה גדולה ואז זה קרה פתאום, התחלתי להרגיש שבכל פעם שאני הולך לבית הכנסת להתפלל אני נעשה עצבני, מרגיש רעידות בכל הגוף שלי ופשוט לא מסוגל להתפלל במניין.
התפילה בבית הכנסת הייתה עושה לי עצבים פשוטו כמשמעו. לאט לאט הפסקתי להתפלל במניין, זה התחיל במעריב עבר למנחה ואז לשחרית.
הייתי מניח תפילין במהירות בחדר בישיבה, חוזר לסדר ולומד כרגיל בישיבה.
אף אחד לא ידע מזה. כמובן כאשר הייתי מגיע לשבת חופשה, או בבין הזמנים אם אבא שלי היה בבית, הייתי משחק אותה שאני הולך לבית הכנסת להתפלל ואחרי שעה חוזר הביתה. לא רציתי לריב עם אבא ולצער אותו.
הגעתי לגיל עשרים וברוך השם התחתנתי עם אישה טובה וכלילת המעלות. אשתי הצדיקה והטובה הבינה שאני איש טוב ובעל טוב אבל משום מה יש לי בעיה עם תפילות בבית הכנסת, היא לא אמרה לי אף מילה.
לצערי בכל שבת בבוקר הייתי קם מאוחר, הולך לבית הכנסת ששם אחזו בסוף קריאת התורה - מצטרף למניין והולך הביתה אחרי קדושת 'כתר' במוסף.
גם בסעודות שבת לא הייתי מסוגל לשיר, חוץ משיר אחד בגלל המצפון שלי. פשוט לא הייתי מסוגל לא לשיר ולא להגיד דברי תורה.
לפעמים הייתי אומר: 'הקדוש ברוך הוא אני מאוד אוהב אותך ורוצה אותך אבל תבין אותי קשה לי עם עניין התפילות והשבתות תסלח לי, אל תכעס עליי'.
השנים עברו והילדים גדלו, ואז לפני תקופה אשתי ניגשה אליי ואמרה שהיא רוצה לדבר איתי משהו חשוב.
ישבנו יחד בשעת ערב רגועה והיא אמרה לי: 'אני מאוד מעריכה אותך ואתה בעל מיוחד, ואני חושבת שיש לך נפש רוחנית מאוד גבוהה. אני לא מתערבת לך בעניינים הרוחניים שלך, זה בינך לבין קונך. אבל הילדים גדלים והם צריכים לראות אבא שהולך איתם להתפלל יחד בבית הכנסת - בשבת לפחות, וגם בסעודות השבת צריך שתהיה טיפה רוחניות.
לא נעים לי שאני אומרת לך את זה, אני בטוחה שקשה לך עם הדברים האלו, אבל אולי כדאי שתלך לדבר על זה עם מישהו.
אני לא הרב שלך ולא המשגיח שלך, אבל רק קצת בגלל חינוך הילדים תשתדל בשבילי', היא סיימה.
אז הנה אני פה, מרדכי, אני מבין שיש לי בעיה, מה אני עושה כעת?"
הסתכלתי בפניו של אותו יהודי מיוחד, התחלתי להסביר לו על עניין ההתניה, שיש לו התניה שלילית חזקה מתפילות ומסעודות שבת כתוצאה ממה שאביו היה לוחץ אותו בתפילות ובשבת.
צריך לאט לאט לעשות התניה חדשה בעניינים האלו והדברים יראו אחרת, אתה בעזרת השם תראה.
נעשה תרגילים יחד איך ליצור התניה חיובית טובה ומאירה בדברים האלו.
אני פוגש הרבה פעמים אברכים, בחורים, שמגיע מצב שהם לבושים חיצונית בצורה חרדית אבל בינם לבין הדת אין שום דבר, השם ישמור ויציל.
פגשתי גם הרבה בחורים שנשרו מהדרך שעזבו הכול, בחורים שעזבו ישיבות, או יהודים שפשוט לא מסוגלים לפתוח דף גמרא מרוב התניה שלילית מהגמרא.
ואני רואה שהפתרון הכי טוב והכי חובה בדורנו אנו למניעת הנוער הנושר הסמויים והגלויים או האברכים הנושרים הסמויים והגלויים. או כאלו שהם מרגישים שליבם רחוק מהשם והם מעדיפים תענוגים אחרים על פני תענוג של קרבת השם.
זה משהו אחד. והוא - לגרום לילדים ולנוער בכל דרך אפשרית התניה חיובית עונג גשמי, ואני מדגיש גשמי, מדברים רוחניים.
בדור כזה קשה מבחינת תקשורת ואינטרנט שאפשר למצוא את העונג השני בשנייה אחת, חייבים בכל דרך אפשרית לגרום לילדים ולנוער וגם לאברכים עונג נפשי גשמי מדברים רוחניים, התניה טובה לדברים רוחניים.
במקום לחשוב כמה יותר הספק לימודי, כמה יותר יראת שמיים, כמה יותר מבחנים, כמה יותר סדרים בישיבה.
הדבר הכי חשוב זה לגרום לעונג והתניה רוחנית טובה, כי אם תדאג לכל הדברים האחרים שאמרתי ולא תדאג לחוויה טובה ברוחניות, אז בכזה דור פרוץ אם ימצא – הילד, הבחור, האברך - עונג אחר הוא ילך לעונג השני שהוא לא בסדר.
ובפרט כשיש לו התניה שלילית מדברים רוחניים.
יש מכתב ידוע של רבי מנחם מנדל מוויטבסק בספרו פרי הארץ, למה אנשים נופלים ברוחניות? שהסיבה היא בגלל שאנשים לא שמחים ונהנים מהרוחניות שהם עושים. הוא מסביר שם שנפשו של האדם בנויה כך שהיא רוצה למלאות את התאווה. נפש של אדם יש לה תאווה, וכאשר אין לה התאווה והסיפוק לא נהיה בדברים רוחניים שהאדם לא נהנה ממה שהוא עושה ושמח במה שהוא עושה אז הנפש מחפשת תאווה אחרת ואז היא מגיעה לחטאים.
מאיפה הכמויות הגדולות של הנוער הנושר?! בדור שהפיתויים הם חזקים מאוד והתאווה אורבת בכל פינה אז כאשר הנפש לא מתמלאת נהנית ושמחה ויש לה התניה טובה מרוחניות היא מחפשת תאוות אחרות והיום ברבע שנייה אתה מגיע אליהם.
כמובן שעם חיזוק ההתניה החיובית ההנאה והשמחה מדברים רוחניים צריך גם לעשות גבולות וגדרות כי מה יעשה הנער ולא יחטא אם אין גבולות. הרבה מההלכות שלנו כיהודים בנויות מגבולות ומהרחקות, שבת – מוקצה, בשר וחלב – היכר וזמן, ועוד. הכול שמא יחטא ולכן עושים גבולות כי התורה הכירה את האדם וידעה את היצר שיש לו. אבל רק גבולות, בלי שום עונג לדברים רוחניים, העסק לא יעבוד.
שבוע טוב מלא אהבה, שמחה ועונג רוחני לכל עם ישראל היקרים.
לתגובות: machon.rot@gmail.com
הצגת כל התגובות