
מנהג הכאת המן בעת קריאת המגילה נזכר כבר בדברי הרמ"א (או"ח סי' תר"צ סעי' י"ז), שם הוא כותב שנהגו התינוקות ליצור צורת המן על עצים ואבנים, או לכתוב את שמו עליהן, ולהכותן זה על זה כדי למחות את שמו, על דרך 'מחה תמחה את זכר עמלק' ו'שם רשעים ירקב'. מתוך כך התפשט המנהג להכות את שמו של המן בעת קריאת המגילה בבית הכנסת. הרמ"א מסיים בדבריו שאין לבטל את המנהג או ללעוג עליו, שכן לא לחינם הונהג.
שורשיו של המנהג מצויים גם בספר "אורחות חיים", שם מובא שכאשר הקורא מזכיר את שמו של המן ובניו, התינוקות נוקשים באבנים או בלוחות עץ שעליהם כתוב שמו, ובכך נמחה שמו. מנהג זה נסמך על דברי הגמרא האומרת "כי מחה אמחה את זכר עמלק" – אפילו מעל העצים והאבנים. עוד מובא שם כי מנהג זה רווח בצרפת ובפרובינצא על יסוד הפסוק "ושם רשעים ירקב", ואף יש המוצאים לכך רמז בסופי תיבות הפסוק "והיה אם בן הכות הרשע" – המילה "המן".
המנהג ההכאה במרוצת הדורות
לאורך הדורות נתקבלו דעות שונות ביחס למנהג זה. יש שהקפידו בו, כמו החכם צבי שנהג להכות ברגלו ולרקע בסנדלו כאשר הוזכר שמו של המן. מנגד, המהרי"ל לא חשש מלהימנע ממנו. גם הלבוש מזכיר כי בעת הזכרת שמו של המן יש לומר "שם רשעים ירקב", אך הדבר עורר דיון אם אמירה זו מהווה הפסק בקריאת המגילה.
עם זאת, לא מעט פוסקים העלו חששות הלכתיים מהכאת המן. הרעש הרב שמקימים הילדים לעיתים גורם לכך שהציבור אינו שומע היטב את קריאת המגילה מפי הבעל קורא, ולעיתים אף מילים הסמוכות לשם המן נבלעות בהמולה. ה"פרי מגדים" מציין שהבלבול שנגרם עלול לגרום להפסקות מיותרות בקריאה, אשר אינן נכונות על פי ההלכה. גם ב"באר היטב" מובאת עצה מעשית לפיה כאשר מכים את המן, על החזן לשתוק, וכל יחיד יקרא פסוק או שניים מתוך החומש כדי לוודא שהוא שומע את הקריאה כהלכתה. ה"משנה ברורה" מחזק שיטה זו, ומציין כי מכיוון שהכאת המן יוצרת פעמים רבות קלקולים בקריאה, יש להעדיף שכל אדם יקרא בעצמו קטע מתוך החומש בעת שמכים את המן, כדי לצאת ידי חובה.
המתנגדים למנהג
בקרב חלק מהפוסקים אף התעוררה התנגדות נחרצת למנהג. הרב רחמים יצחק פלאג'י בספרו "יפה ללב" מצטט מדברי גדולי ישראל שהתנגדו להכאת המן ממספר טעמים: ראשית, הרעש הרב מביא להפסד כוונת הקוראים והשומעים. שנית, ההכאות מתבצעות לעיתים באמצעות חפצים קשים, וגורמות להשחתה בבית הכנסת, דבר שעלול להיחשב כעבירה על "בל תשחית". נוסף על כך, במקומות בהם היו גזירות מצד השלטונות, חששו שמא רעש ההכאות יעורר את חמת הגויים, ולכן רבני העיר אסרו זאת לחלוטין.
למרות ההתנגדויות, יש הסבורים כי למנהג הכאת המן יש משמעות עמוקה מעבר למחיית שמו של המן בלבד. בספר "כף ונקי" מובא כי מטרת הרעש הגדול היא לשמר בתודעת הציבור את גזירותיו של המן, ולמנוע אפשרות שיקום בעתיד מלך מאומות העולם אשר ירצה לגזור גזירה דומה. פרסום ושמחה מוגזמת ברחובות ובשוקים גורמת לאנשים לשאול לפשר הרעש, ומתוך כך הם למדים על המאורעות ההיסטוריים ולוקחים מוסר.
ירא שמים יוצא ידי שניהם
קהילות שונות מצאו דרכים מאזנות כדי לשמור על המנהג, אך מבלי לפגוע בשלמות קריאת המגילה. כך למשל, בספר "נחל מצרים" (מנהגי ארץ מצרים) נכתב כי במצרים נהגו שהתינוקות אינם מכים כלל את המן בעת קריאת המגילה, אלא רק בעת קריאת עשרת בני המן, כאשר הש"ץ שותק עד סיום ההכאות. לאחר מכן, אין מכים עוד עד סוף הקריאה, כאשר מתחילים לומר "ארור המן". כך נשמרת קריאה תקינה של המגילה, ללא בלבול מיותר.
עניין נוסף שעלה בהקשר זה הוא חובת הנשים בשמיעת המגילה. ה"קיצור שולחן ערוך" מציין כי בעזרת נשים פעמים רבות קשה יותר לשמוע את הקריאה בשל רעשי הרקע, ולכן טוב שתהיה לכל אשה מגילה כשרה לקרוא מתוכה, שכן חיובן במצווה זהה לחיובם של הגברים.
מנהג הכאת המן אמנם מושרש עמוק במסורת ישראל, אך עם השנים התעוררו סביבו דיונים הלכתיים רבים. הפתרונות השונים מלמדים שניתן לשלב בין קיום המנהג לבין הקפדה על קריאה כהלכתה, כך ששמו של המן יימחה – אך לא על חשבון שמיעת המגילה בשלמותה.