בימים אלו, הסמוכים ביותר ליום הגדול יום הכיפורים, כולנו עסוקים רבות בענייני בקשת הסליחה, בין אם זה מאבינו שבשמים שאנו מבקשים ממנו כי יסלח לכל עוונותינו תוך שאנחנו משתדלים ליישר אורחותינו, ובין עם זה על דברים של בין אדם לחבירו שעליהם אמרו חז''ל שאין יום הכיפורים מכפר עד שירצה את חבירו, עניין זה חשוב כל כך עד שזכה וייחד לו בעל השולחן ערוך סימן בפני עצמו, סימן תר''ו, אשר כותרתו 'שיפייס האדם חבירו בערב יום הכיפורים'.
>> למגזין המלא - לחצו כאן
אך ישנו צד שני בכל הסיפור, הצד הנפגע. בכל מקרה שדורש התפייסות יש לכל הפחות צד אחד שנעשה לו עוול, זהו הצד של האדם אשר בו פגעו, הפגיעה יכולה להיות ממונית, שאז הכפרה יחסית פשוטה, יש להשיב הממון ואת יתר הנזק שנגרם, כל מקרה לגופו. אך ישנה פגיעה קשה יותר, הפגיעה בנפשו של אדם. הרמח''ל כותב ''האדם מרגיש מאוד בעלבונותיו ומצטער צער גדול והנקמה מתוקה לו מדבש, היא נחמתו לבדה'' ועוד כתב ''והוא קל למלאכי השרת'' (מסילת ישרים, נקיות), היינו כי ברור הדבר שאין המחילה קלה כלל וכלל.
חז''ל דברו הרבה על מעלת אדם המעביר על מידותיו וסולח לאחר. מחד גיסא ישנו העיסוק בגדלותו של המוחל כפי שאמרו חז''ל - "כל המעביר על מידותיו מעבירין לו על כל פשעיו, שנאמר 'נושא עון ועובר על פשע', למי נושא עון, למי שעובר על פשע", (ר''ה יז.).
אך מצד שני, באם האדם לא מוחל אין זה דבר שראו חכמים בעין יפה, כפי שגם הביא הרמב''ם בהלכות תשובה: ''שאסור לאדם שיהיה אכזרי ולא יתפייס, אלא יהיה נוח לרצות וקשה לכעוס, ובשעה שמבקש ממנו החוטא למחול, מוחל בלבב שלם ובנפש חפצה; ואפילו הצר לו הרבה וחטא לו הרבה, לא ייקום וייטור. וזה הוא דרכם של זרע ישראל, וליבם הנכון. אבל הגויים ערלי לב אינן כן, אלא “ועברתו שמרה נצח” (עמוס א,יא). וכן הוא אומר על הגבעונים לפי שלא מחלו לישראל, “והגבעונים לא מבני ישראל המה” (שמואל ב כא ב)''. (הלכות תשובה ב יד).
כך שידעו חז''ל מצד אחד כי המחילה קשה היא מנשוא ואין זה דבר קטן כלל וכלל, אך מצד שני אין זה מדרך ישראל שלא למחול.
אם כך, מה יעשה אדם אשר נפגע מחבירו? ולפעמים ישנן פגיעות קשות ביותר, היאך ימחל על כך? קורה והפגיעה אף משאירה רושם נפשי קשה ועמוק וכאילו חוזרת על עצמה בכל פעם כשנזכרים בה, איך אפשר למחול על זה? וכי ראוי אותו אדם שפגע למחילה? שאלות קשות מאוד שמובנות לכל בשכל הישר.
אבל, התשובה לכך לכאורה טמונה בדבריו של אחד מגדולי האמוראים, אביי. בחז''ל, כמו גם כיום, מקובל כי אדם בעל שיעור קומה רוחנית גבוהה נוטה לאחוז בדבר אחד ולחזור עליו פעמים רבות בכל הזדמנות שיש לו בפני קהל שומעי לקחו. הגמרא מספרת כי אף לאביי היתה תובנה אותה רגיל היה להזכיר בתמידות, ''מרגלא בפומיא דאביי, לעולם יהא אדם ערום ביראה, מענה רך משיב חמה, ומרבה שלום עם אחיו ועם קרוביו ועם כל אדם, ואפילו עם נוכרי שבשוק, כדי שיהא אהוב למעלה ונחמד למטה, ויהא מקובל על הבריות'' (ברכות יז ב).
היה ניתן לחשוב כי אביי יאמר שהטעם להרבות שלום קשור לענייני השכר בעולם הבא או קיום רצונו של מקום בלבד ודברים כגון דא, אך אביי הוסיף נקודה שהיא לכאורה קשורה ב'איכות חיים' של האדם ולא בקומתו הרוחנית, הוא ציין כי מי שיעשה כן מלבד שיהיה אהוב למעלה, הוא יהיה 'נחמד למטה ומקובל על הבריות', כוונתו של אביי היתה לומר כי האדם שחיי בשלום עם סביבתו הוא לא רק מועיל לאחרים, בכך הוא מועיל לעצמו.
כאשר אדם לא מוחל למי שפגע בו הוא למעשה נושא על ליבו טינה שאינה ידועה בכלל רוב הזמן לאדם עליו הוא כועס, נתאר לעצמנו את ראובן נפגע משמעון, ראובן יכול ללכת כשבליבו טרוניות רבות על מה שקרה, הוא חושב הרבה על איך שמעון העז לעשות לו את העוול הגדול ואיך הוא צריך להימנע מקשר איתו להבא, לא ללכת למקומות ששמעון יהיה בהם ולא לעשות דבר שחלילה יתכן ויועיל לשמעון. כל זה נעשה בין ראובן לבין עצמו. שמעון לא מודע בכלל לתהליך, היחיד שסובל מכך סבל של ממש הוא ראובן. בספר מעלת המידות הוא מתאר זאת כך- 'מי שכעסו חזק ורוגזו אמיץ איננו רחוק מן המשוגעים הנכפים' (מעלה יד), אדם הנוטר טינה חי בעולם משל עצמו ולפעמים מפתח דיונים בינו לבין עצמו שאין אף אדם אחר שמודע אליהם, זה מכביד מאוד ולוקח הרבה מכוחות הנפש שגם כך אין מהם הרבה בדרך כלל, וכמו שאומרים 'לכעוס זה להעניש את עצמנו על טיפשותם של אחרים'.
טוב, קל לומר זאת, אבל איך אפשר להימנע מזה בפועל? פה מגיעה נקודה מרתקת.
יהודי מיוחד במינו היה הרב ד"ר אברהם יהושע טברסקי ז''ל, הוא היה רב ופסיכיאטר מומחה שחי בארה''ב ושפעל רבות למען אנשים הסובלים מהתמכרויות, דבר שנעשה לצערנו נפוץ ביותר עם השנים. כחלק משיטות הטיפול שלו הוא עשה שימוש בתוכנית הנקראת 'תוכנית 12 הצעדים', תוכנית לפיה אצל אדם המכור לדבר מסויים אין הבעיה בעצם הדבר אליו הוא מכור אלא ישנן סיבות מתחת לפני השטח שהן אלו המביאות את האדם לרצון לברוח אל ההתמכרות שכביכול משככת לו את הכאבים. למשל, אדם המכור לשתיית אלכוהול הבעיה אצלו היא לא המשקה החריף אלא דברים אחרים הגורמים לו לסבל כדוגמת כעסים על הסביבה חוסר סיפוק מהחיים וכדומה, המשקה החריף הוא הפיתרון עבורו ולא הבעיה, פיתרון שנעשה עם הזמן לבעיה בפני עצמה.
מה לדעת הרב טברסקי ניתן היה לעשות? הוא ביקש ממטופליו כחלק מתוכנית ההחלמה לעשות חשבון נפש עמוק ולראות מהם הדברים שמטרידים אותם ויוצרים אצלם טינות. בין אם זה אדם מסויים, מקום מסויים, מוסד וכד' לאחר מכן יש לראות למה הדבר מפריע לי? האם בגלל שאני חושב שצריך היה לקרות אחרת? או שמא אני מרגיש שנאה כלפי אדם מסויים שלדעתי פעל כלפי מתוך כוונה להזיק לי וכן הלאה. כשאדם יודע מהו בדיוק הדבר שהפריע לו מגיע שלב הקבלה, על האדם לקבל את המצב כחלק מתוכנית מסודרת של הקב''ה, 'שום דבר לא קורה בעומו של אלוקים בטעות' היה רגיל לומר. וכך האדם מצליח ברוב הפעמים לשחרר את הטינה הגדולה כשהוא מבין שהדבר נעשה כפי שהיה צריך ולאחר מכן אפשר היה לראות כי רבים מהמכורים היו מתחילים להחלים ולא להזדקק שוב לאותו 'משכך הכאבים' אותו צרכו. זהו למעשה שימוש פרקטי במידת הביטחון לצורך בריאותה של הנפש.
אך מה בדבר אותם האנשים שגרמו לעוול שנעשה? איך אפשר לראות אותם באור אחר? גם אם אקבל את המקרה כצודק, עדין אותו אדם פעל שלא כהוגן, את זה לכאורה אי אפשר לשנות! פה מגיעים אל השלב הבא, השימוש בלדון לכף זכות. האדם יוכל להסתכל על המקרה בעיניים של צופה מהצד ולהגיד, יתכן כי האדם שפעל כך עשה זאת בגלל שחונך בצורה מסויימת שאינה טובה אך אין הוא אשם בכך, יתכן ועבר תקופה קשה, יתכן ונסיבות החיים הביאו אותו לרכוש הרגלים רעים שאינו יכול להשתחרר מהם בקלות והם אף גורמים לו סבל רב. כל זה יעזור לאדם להסיר מעל ליבו את התחושה כי מה שנעשה היה דבר שמטרתו היתה לפגוע ונעשה באופן מכוון, הוא יוכל לומר שאף האדם שפגע בו לא התכוון לכך, מתוך סיבות רבות אפשריות, ועל כן הכעס כלפיו לא בהכרח נכון. זה לא קל ודורש תירגול רב אבל צורה זו מביאה איתה שחרור גדול ומעניקה לאדם בחזרה את כוחות הנפש שנלקחו ממנו בגלל הכעס שהיה בתוכו.
האם הסיבות האלו בהכרח נכונות? אולי אותו אדם אכן אדם רע? פה התשובה תהיה, אז מה? מקסימום טעינו ואין כל כך מקום ללמד עליו זכות, אבל אנחנו אלה שהרווחנו מהמחילה בדיוק כמו שרק אנחנו אלא שהפסדנו כשכעסנו.
כשפועלים בצורה הזו מצליחים שלא לנטור טינה ולחיות חיים מאושרים.
יצא לי לאחרונה להיפגש עם אדם שזכה לאריכות ימים מופלגת, הוא כיום כבר בן למעלה מתשעים שנה וב''ה הולך כאחד האדם ללא סיוע מאחרים ואף ראשו צלול. שנינו היינו נוכחים במקרה מסוים בו אדם שאמור היה להגיע בשעה מסוימת אחר איחור משמעותי, באותו אדם שאחר היו תלויים אנשים רבים והדבר גרם לאי נעימות, אני שעמדתי ליד אותו יהודי מבוגר פלטתי 'זה ממש לא בסדר, זה זלזול מצידו והתנהגות שלא מתאימה בכלל', הוא שמע אותי וענה מיד, 'אני בטוח שזהו אדם טוב, פעמים שעברו הוא אכן הגיע בזמן, משהו קרה שככל הנראה מעכב אותו'.
באותו הרגע הבנתי למה זכה אותו אדם לאריכות ימים, בכל מקרה שקורה לו הוא בוחר לראות את הצד הטוב, צעד שנותן לאדם תחושה טובה וממלא את הלב בסלחנות והבנה של האחר, חיים שכאלה בריאים יותר ולכן ארוכים יותר מאשר חייו של אדם שליבו טרוד בכעס והצער שוכן קבע בליבו.
>> למגזין המלא - לחצו כאן
ונסיים בתפילתו המיוחדת שממחישה יותר מכל את הקשר בין היכולת לראות את האחר במבט טוב לבין עבודת ה', תפילתו של רבי אלימלך מליז'נסק זיע"א:
אדרבה, תן בליבנו שנראה כל אחד מעלת חברינו ולא חסרונם.
ושנדע כל אחד את חברו בדרך הישר והרצוי לפניך,
ואל יעלה בלבנו שום שנאה מאחד על חברו חלילה.
שיהא הכל נחת רוח אליך
ושנזכה כולנו לגמר חתימה טובה ושנה טובה ומבורכת.