"וְלֹא הִכִּירוֹ" | על התחפושות בתנ"ך מאז ומעולם

מנהג ישראל תורה - ונהגו עמך ישראל לשנות את לבושם בפורים ולהתחפש בלבושים שונים ומשונים וכדומה, כדי שלא יכירום רואיהם. מנהג ישראל תורה הוא, ולא היו נוהגים בו אלמלא היו לו טעמים של אמת וחכמה. אך התחפושת אינה רק עניין של חג הפורים – בתנ"ך מופיעים מקרים בהם שינוי לבוש, כיסוי פנים או התחזות שימשו כלי להשגת מטרה, להסתרה או לגילוי האמת ברגע הנכון.

הגבעונים והכנענים

לאחר כיבוש יריחו והעי, נפל פחד היהודים על יושבי הארץ. הגבעונים, בידעם שיהושע נצטווה שלא לכרות ברית עם הכנענים, התחפשו לאנשים שבאו ממרחק רב, כדי שיחוסו עליהם: "וַיַּעֲשׂוּ גַם הֵמָּה בְּעָרְמָה, וַיִּלְכוּ וַיִּצְטַיָּרוּ" (יהושע ט, ד).

תחפושתם כללה: חמורים עטויי שקים בלים, נאדות יין קרועים, נעליים ושמלות בלויות, לחם יבש ומנוקד (לפי המצודות: סימן לבלותו, ללא ריקבון).

התחפושת הייתה כה מוצלחת, עד שיהושע כרת עמם ברית: "וַיַּעַשׂ לָהֶם יְהוֹשַׁע שָׁלוֹם, וַיִּכְרוֹת לָהֶם בְּרִית". רק לאחר מכן נחשפה התרמית, אך יהושע לא הפר את הברית והפכם לחוטבי עצים ושואבי מים. רש"י (דברים כט, י) מוסיף כי מקרה דומה אירע כבר בימי משה, כאשר כנענים ניסו להתגייר בדרך דומה.

דוד המלך

חז"ל מספרים כי דוד תהה על נחיצותם של השוטים בעולם. אמר לה': "ריבונו של עולם, כל מה שעשית בעולמך – יפה, חוץ מן השטות. מה תועלת בשוטה ההולך בשוק, קורע בגדיו, והתינוקות משחקים אחריו?". השיב לו הקב"ה: "דוד, על שטות אתה קורא תגר? חייך, שתזדקק לה".

ואכן, כשברח משאול, הגיע לנוב עיר הכהנים, קיבל מאבימלך לחם ואת חרב גלית, ונמלט אל אכיש מלך גת. שם הבין שהוא בסכנה, כשעבדי אכיש אמרו למלכם: "הֲלוֹא זֶה דָוִד מֶלֶךְ הָאָרֶץ?".

באותו רגע החל דוד להעמיד פני משוגע: "וַיְשַׁנּוּ אֶת טַעֲמוֹ... וַיְתָיו עַל דַּלְתוֹת הַשַּׁעַר, וַיּוֹרֶד רִירוֹ עַל זְקָנוֹ". כתב דברי שטות על הדלתות וירק רוק על זקנו, ובכך שכנע את אכיש שאין לפניו גיבור מלחמה אלא שוטה גמור.

אכיש כעס על עבדיו: "הִנֵּה תְרָאוּ אִישׁ מִשְׁתַּגַּע, לָמָּה תָבִיאוּ אֹתוֹ אֵלָי?". לפי חז"ל, גם אשתו ובתו של אכיש היו משוגעות, והוא התרעם: "חֲסֵר מְשֻׁגָּעִים אָנִי?".

מרוב שמחה על הצלתו, חיבר דוד את פרק ל"ד בתהילים: "בְּשַׁנּוֹתוֹ אֶת טַעֲמוֹ לִפְנֵי אֲבִימֶלֶךְ וַיְגָרְשֵׁהוּ וַיֵּלַךְ".

שאול המלך

תחפושתו של שאול, בניגוד לזו של דוד, לא השיגה את מטרתה – וזהותו נחשפה למרות הכול.

כשפלשתים נערכו לקרב, ראה שאול את כוחם הרב "וַיִּרָא וַיַּחֲרַד לִבּוֹ מְאֹד". ניסה לשאול את ה' בחלומות, באורים ותומים ובנביאים, אך לא נענה. בלית ברירה, פנה לבעלת אוב כדי לברר את עתידו.

כדי שלא יזוהה, "וַיִּתְחַפֵּשׂ שָׁאוּל וַיִּלְבַּשׁ בְּגָדִים אֲחֵרִים". רש"י מסביר כי המילה "וַיִּתְחַפֵּשׂ" משמעה שינוי בגדים, כפי שנאמר באיוב: "בְּרָב כֹּחַ יִתְחַפֵּשׂ לְבוּשִׁי" – כלומר, התחפושת לא הייתה אלא לבוש שונה.

אך כששמואל עלה באוב, הדרך בה נראה הסגירה את העובדה שאדם רם מעלה עומד מולה. בעלת האוב נחרדה וצעקה: "לָמָּה רִמִּיתָנִי, וְאַתָּה שָׁאוּל?!". כך, למרות התחפושת, זהותו של שאול נחשפה.

האישה התקועית

בניגוד לתמר שהסירה את בגדי אלמנותה כדי להתחפש, כאן מדובר בהתחפשות דווקא בלבישת בגדי אבל.

יואב בן צרויה, שר צבאו של דוד, יודע שלבו של דוד נכמר על אבשלום אך מסרב לסלוח לו על שהרג את אמנון. כדי לשנות זאת, יואב מזמן אישה חכמה מתקוע ומנחה אותה: "הִתְאַבְּלִי נָא, וְלִבְשִׁי נָא בִּגְדֵי אֵבֶל, וְאֵל תָּסוּכִי שָׁמֶן, וֶהֱיִי כְּאִשָּׁה... מִתְאַבֶּלֶת עַל מֵת".

הוא שם בפיה את הדברים שעליה לומר ומנחה אותה כיצד לפנות למלך. התחפושת מצליחה, דוד משתכנע ומורה להשיב את אבשלום לירושלים (שמואל ב, פרק י"ד).

אשת ירבעם

ירבעם בן נבט, שהחטיא את ישראל, חושש ללכת אל אחיה השילוני – אותו נביא שבישר לו על מלכותו. הוא אינו רוצה שיראו שהוא מבקש נבואה מה', וגם חושש שאם אחיה יידע שמדובר באשתו, ינבא עליו רעה.

כשבנו, אביה, נופל למשכב, הוא שולח את אשתו מחופשת אל הנביא: "קוּמִי נָא וְהִשְׁתַּנִּית, וְלֹא יֵדְעוּ כִּי אַתְּ אֵשֶׁת יָרָבְעָם..." (מלכים א, י"ד, ב).

אך התחפושת לא הועילה. אחיה, שכבר כבדו עיניו מראות, קיבל התראה מוקדמת מה': "הִנֵּה אֵשֶׁת יָרָבְעָם בָּאָה לִדְרֹשׁ דָּבָר מֵעִמָּךְ", וכשהיא מגיעה, הוא פונה אליה מיד: "בּוֹאִי, אֵשֶׁת יָרָבְעָם, לָמָּה זֶה אַתְּ מִתְנַכֵּרָה?" – וניבא עליה קשות.