אין מדקדקין במעות פורים
בימי הפורים נאמר כי "כל הפושט יד נותנים לו", אך הלכה זו אינה ברורה לחלוטין: מה ייחודו של יום הפורים בכך שנותנים צדקה לכל המבקש? האם הכוונה היא לתת לכל אדם, ללא קשר למצבו הכלכלי? אם כן, הרי שאין זו מצוות צדקה כלל. ואם מדובר בכך שביום זה יש לתת צדקה לכל עני הפושט יד – הרי זה מובן מאליו, שהרי בכל יום מצווה לתת צדקה ככל האפשר לכל עני המבקש.
מרן הגר"ח קניבסקי זצ"ל כתב כי דין זה נועד להקל ולא להחמיר. כלומר, בעוד שבמהלך השנה יש לבדוק היטב ולוודא שהצדקה ניתנת דווקא לעני הגון, ביום הפורים – שבו כולם מחויבים במתנות לאביונים – ניתן לצאת ידי חובה בכך שנותנים לכל הפושט יד. עם זאת, אין הכוונה שחייבים לתת לכולם, אלא שמקיימים את המצווה כאשר נותנים את שתי המתנות לשני אביונים ללא דקדוק יתר.
ראיה לכך ניתן למצוא בלשון ההלכה: "אין מדקדקין במעות פורים אלא כל הפושט יד נותנים לו". מכאן משמע שמדובר בדין המתייחס למעות פורים הניתנות כמתנות לאביונים, ולא לדיני הצדקה הכלליים.
הסכום לקיים מתנות לאביונים?
המשנה ברורה מביא בשם הפמ"ג שאינו יודע מהו שיעור המתנה. לעומת זאת, בשם הריטב"א נאמר ששיעורה שווה פרוטה, ואילו בשערי תשובה מובא בשם החיד"א שיש לתת שיעור סעודה – שלוש ביצים פת, שהם בערך 20 ש"ח, שזהו סכום המאפשר סעודה צנועה של בשר ויין.
מרן הגרי"ש אלישיב זצוק"ל סבר שיש לתת לכל הפחות 50 ש"ח למתנות לאביונים. בנו, הגאון רבי משה שליט"א, ביאר כי אביו לא ראה בכך חיוב גמור אלא הידור, ומי שרוצה להדר במצווה – כך ייתן.
האם ניתן לתת מתנות לאביונים באמצעות צ'ק?
פסק מרן הגרי"ש אלישיב זצוק"ל כי ניתן לתת בצ'ק, ובלבד שהעני יוכל להשתמש בו ביום הפורים, אפילו אם תאריך הפירעון דחוי ואינו חל באותו יום.
שיעור משלוח המנות
ההלכה קובעת כי יש לתת ביום הפורים שתי מנות לאדם אחד. ב"ביאור הלכה" (תרצה, ד"ה חייב) מובא בשם ה"חיי אדם" כי לפי הירושלמי, אם שולחים לעשיר דבר פחות בערכו, אין יוצאים בכך ידי חובת משלוח מנות. הטעם לכך הוא שהולכים אחר המקבל, ואם הוא אינו נצרך לכך – אין בכך קיום המצווה.
לפי ה"תרומת הדשן", מטרת מצוות משלוח מנות היא להוסיף להרווחת הסעודה, ולכן אם המקבל עשיר ואין בכך תוספת משמעותית עבורו, השולח אינו יוצא ידי חובה. מאידך, לדעת ה"מנות הלוי", מטרת המצווה היא להרבות אחווה ורעות, ולכן יוצאים ידי חובה בכל אופן, ללא תלות בערך המנה עבור המקבל.
ב"אשל אברהם" וב"ערוך השולחן" (תרצה, יח) מובא חידוש נוסף: כדי לצאת ידי חובה, יש להעניק דווקא מזון משובח. לכן, נתינת כזית מאכל ורביעית משקה בלבד אינה מספקת, אלא יש לתת מנה מכובדת – חתיכה הראויה להתכבד בה לפי המקום והזמן.
חידוש נוסף מביא הגרא"י ולדנברג זצוק"ל בשו"ת "ציץ אליעזר" (יד, סה), לפיו כל אחת משתי המנות צריכה להיות בגודל של שיעור סעודה – כשלוש ביצים, שהם כ-300 גרם לפי שיעורו של מרן החזון איש. ואכן, המנהג הרווח הוא לתת מנה מכובדת, בהתאם למקובל בכל מקום וזמן.
משלוח מנות במתנות וכלים?
המשנה ברורה (תרצה, ב) פוסק כי יש לשלוח במשלוח מנות דווקא מיני מאכלים, ולא בגדים או חפצים אחרים. עם זאת, בשו"ת "בית שערים" (שפ) מובא כי אישה רשאית לשלוח לרעותה תכשיטים וכדומה.
ההסבר לכך נעוץ בטעמי המצווה: לפי ה"מנות הלוי", מטרת משלוח המנות היא להרבות אהבה ורעות, ולכן ניתן לצאת ידי חובה גם בפריטים שאינם מזון. אולם, מאחר שלדעת ה"תרומת הדשן" עיקר טעם המצווה הוא להוסיף להרווחת סעודת פורים, יש להקפיד לשלוח דווקא דברי מאכל.
בשל חשש זה, דעת רוב הפוסקים היא להחמיר ולשלוח דווקא מזון, וכך פוסק גם המשנה ברורה.
משלוח מנות בבני הישיבות
מרן הגרש"ז אויערבאך זצוק"ל פסק כי בחור ישיבה שקיבל אוכל מחדר האוכל של הישיבה – במידה שהמנה מגיעה לו על פי הנהוג שם, עד כדי כך שאם חברו ייקח ממנו יהיה זכאי למחות – רשאי לתת מנה זו לחברו בתור משלוח מנות, והוא יוצא בכך ידי חובתו.
מרן הגר"נ קרליץ זצ"ל הוסיף והבהיר כי אם הנהלת הישיבה מאפשרת לתת מהמזון לאדם שאינו נמנה על תלמידי הישיבה, הרי שניתן לצאת ידי חובה במשלוח מנות גם ממזון זה. לכן, לכאורה, כאשר בחור ישיבה נותן לחברו מתוך אוכל הישיבה – הוא יוצא ידי חובתו. עם זאת, ייתכן שלדבריו יש עדיין מקום לבירור האם יש בכך בעלות מספקת לצורך קיום המצווה, וצ"ע.