הניגון המיוחד והמרטיט 'קה אכסוף' חובר ע"י בעל היארצייט הגה"ק רבי אהרן הגדול מקרלין, ומתנגן בשבת ברוב בתי ישראל, ואף בעברית פשוטה.
לאחר המילה הראשונה בכל בית בשיר, רבי אהרן הטביע את שמו באקרוסטיכון.
המגיד ממעזריטש היה רבו של רבי אהרן הגדול מקרלין, ויש לו גם נכד הקרוי בשמו, לכן, הוסיפו לשמו את התואר: 'הגדול'.
אמר המגיד ממעזריטש על תלמידו:
כשרבי אהרן אומר שיר השירים, נעשה רעש בפמליא של מעלה, ומשתתקים כל העולמות העליונים, להאזין לניגוני קודשו...
המגיד ממעזריטש הכיר בגדלות תלמידו, וביקש ממנו לחבר ניגון לכבוד שבת קודש, וכך, רבי אהרן מקרלין חיבר את הניגון 'קה אכסוף' שמרטיט כל לב, ששירתו אינה נפסקת לעולם...
למה הניגון 'קה אכסוף' מענג?
הניגון 'קה אכסוף' - מלא געגועים וכיסופי דבקות, המעידים על שורשו מעולם הסוד והקבלה, הניגון מתאר את השבת כבת זוגו של עם ישראל, כשהיא מתאחדת עם הקדוש ברוך הוא, בתורתו ובשמו...
ונתענג על משהו קטן, שנרגיש מהו עונג ותענוג אמיתי ושווה...
במהלך השבוע אתה 'מזהה' את עצמך כ'גוף' עם 'נשמה', אבל, בכניסת שבת הנשמה האלוקית מתגלה בבהירות, וגורמת לגוף להיזכר שיש בתוכו משהו ש'גדול' ממנו בחשיבותו שהוא 'חלקיק' אלוקות, 'חלק אלוק ממעל' שמכניס שמחה בכל יהודי, כי אור נשמתו שהיה קצת חבוי כל השבוע, מתגלה בבהירות בטוהר ובנועם.
שאיפת האדם לחיות בתענוג – מדוע?
"אז תתענג על ה'" – לא סתם האדם מחפש כל חייו תענוגות, מטרת בריאתו היא להתענג, ולכן:
החיפוש אחר מקור שנותן הרגשת עונג ותענוג, הוא - צורך בסיסי לאדם.
חיפוש התענוגות הוא לא סתם רצון גשמי, מקורו בצורך ורצון אמיתי שיש לנשמה, ולכן, 'גופנו' יוצא ל'מסע' חיפושים אחרי תענוגות, כדי להגיע לעונג ותענוג שירוו את צימאונו.
הגוף מתפקד במהלך השבוע כמו 'ראש קטן', ולא בודק אם מקור התענוג שחש הוא גשמי או רוחני, והעיקר – שיש לו תחושת עונג ותענוג.
התענוג מגיע מעשיה שמביאה סיפוק ושמחה, ומרוממת את הרוח, אבל:
הגוף 'יודע' גם להרגיש תענוג רוחני בצורה חושית ומוחשית.
לנשמה יש 'שפה' משלה, ההנאה שלה מגיעה כשהיא לא מייחסת חשיבות לתענוג הגשמי, אלא, הנאתה היא, כשהיא מתבטלת בביטול מוחלט, והופכת:
לחסרת מציאות וממשות - 'אין' ממש!
כל כיסופה ורצונה של הנשמה לחזור למקום שממנו באה:
להתענג ולהתאחד, להתבטל ולהיכלל בבורא יתברך.
מדוע הניגון סוחף לעולמות מרוממים?
לא כל אחד זוכה במהלך השבוע להרגיש את התענוג של הנשמה, אבל, כל אחד יכול להרגיש בשבת את:
נועם, אור וערבות השבת שהוא – אור ה' יתברך.
שירת 'קה אכסוף' יכולה לרומם את הנשמה של כל יהודי!
וברגעים אלו, הוא יכול לחוש נועם ונעימות, רצון וערגה רק להתבטל לבורא עולם, ולחוש קרבת אלוקים.
ויש רגעים ש'קה אכסוף' כל כך סוחף, עד שרוצים שלא יגמר לעולם...
מכיון שהתענוג הכי אמיתי שיש לנשמה זה, דווקא:
הרצון והכיסופין להרגיש ביטול 'עצמי' - ולהתאחד ולהידבק בה' יתברך.
כל אחד ששמע את הניגון 'קה אכסוף', טעם מעט תענוג מהנועם העליון של הניגון הזה, ואף נשמה שהרחיקה לכת, לא נשארת אדישה לניגון הזה.
"נשמה שנתת בי - טהורה היא"
ברכות השחר מעידים שהנשמה ירדה לעולם טהורה והיא נשארת טהורה... אף לכלוך לא יקח ממנה את 'האלוקות' שבה, ולכן:
כל אחד יכול להרגיש בשבת את נועם הנשמה והתענוג האין סופי, שעוזר לבטל את הרצון העצמי, ומעורר באדם רצון וכיסופין לדבוק במי שבאמת אחראי ומנהל את העולם – מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא.
זהו, התענוג העילאי מחיבור הנשמה עם בורא עולם...
כי זה כמה נכסוף נכספתי לראות בתפארת עוזך...
סוד השבת – החיבור לשורש ה'אחד'
ברגעים שדבקים ב'אור' הנשמה, מגלים את סוד השבת:
סוד האחדות – ויחוד ה', שמסתתר ומתגלה - ב'פנימיות' השבת.
הנשמה רוצה להתחבר ולהתאחד עם קודשא בריך הוא, ולהיות איתו – אחד, וזה נקרא - 'יחוד':
חיבור שני דברים שנראים כאילו - נפרדים, אך - שורשם אחד.
חיבור הנשמה לשורשה - בהיכל הנשמות
במהלך השבוע רצים ואצים, אבל, 'השביתה' בשבת לחדש את הקשר הפנימי והעמוק שיש לה עם הקב"ה, והאדם מרגיש חיבור ואחדות לשורשו, להיכל הנשמות שמשם נחצבה נשמתו.
הנשמה לא רוצה להישאר בשבת - כ'עצמאית' ונפרדת, כל רצונה להתבטל למקורה.
הנשמה 'מטעימה' אותנו תענוג עלאי, והרגשת:
רוממות ושמחה שמגיעים מעולם החירות.
התקשרות - קודשא בריך הוא ושכינתיה
במהלך השבוע האדם מרגיש שהעולם מונהג ב'הסתרה', אבל, בשבת מתייחד העולם הגשמי עם המלכות, ומבינים:
שכל מה שקורה בעולמות, הוא - 'מציאות' אלוקית!
במהלך השבוע, השכינה נמצאת בהסתרה בגלות, ובשבת:
היא נגאלת מגלותה, והאור האלוקי ששוכן בעולם, מתגלה על כל הבריאה.
ייחוד השכינה אם מקורה ה'אור' האלוקי הקב"ה, הוא:
סוד 'יחוד' - קודשא בריך הוא ושכינתיא.
איחוד הנהגת ה'אלוקות' בשבת
הבעל שם טוב הקדוש מסביר את הדברים בצורה פשוטה:
קודשא בריך הוא נקרא - 'אלוקות', והוא - נעלם מהברואים,
ו'שכינתא' היא - 'אלוקות', והיא - שוכנת בתחתונים,
וההתקשרות של שניהם, הוא - ביום השבת (כתר שם טוב ח"ב כ').
כל הגורמים שעושים פירוד והסתר ל'אור' האלוקי במהלך השבוע, מסתלקים (ס"א וחילותיו), והנשמה האלוקית מתגלה ומאירה, ומתייחדת עם מלך העולם.
מתי הנשמה מתחברת למקורה?
הזוהר הקדוש אומר, שבתחילת ערבית של שבת ב'ברכו':
"כל ישראל מתעטרים בנשמות חדשות, שהם תוספת נפש רוח ונשמה הנמשכות מהארת השכינה".
ה'מאור ושמש' אומר שבקידוש:
"ויכל אלוקים" – בשעה שהקב"ה ברא את כל העולמות:
היה לו השתוקקות ותענוג, שכל הנבראים - ישתוקקו לקבל אלוקותו יתברך.
וזה קורה, בקידוש של שבת במילים: "ויכולו השמים והארץ וכל צבאם" שזהו הזמן:
שכל העולמות משתוקקים וחוזרים להידבק בשורשם - וזוהי קדושת שבת...
שבת - חיבור הנשמה לעונג ותענוג האלוקי
ה'שפת אמת' מתאר את ענין השבת:
"להיות כל הרצונות וכוחות האדם דבוקין – בשורשם, שהוא נקודה הפנימיות חיות ה' יתברך, שיש בכל אדם כמ"ש 'ויפח באפיו וכו'".
ה'שפת אמת' מסביר שמטרת השביתה בשבת:
"שה'חלק אלוק ממעל' - דבוק ונכלל בשורשו".
וזה מה שגורם להרגיש - שהשבת 'נועם הנשמות'...
השכל לא יכול להשיג את הארת הנשמה...
כי בשבת הנשמה מתאחדת עם מקורה, חשה ומרגישה עונג ותענוג, שהוא 'מעין עולם הבא'...
השבת נועם הנשמות, והשביעי - עונג הרוחות...
'קה אכסוף'... "ויהיו רחמיך מתגוללים על עם קודשך..." במהרה...
לע"נ הגה"ק רבי אהרן הגדול מקרלין בן יעקב ופערל זצוק"ל, זכותו תגן על כל עם ישראל, ונזכה לגאולה במהרה בימינו, אמן.
הצגת כל התגובות