ארבע עשרה שנים חלפו מאותו הלילה בו נורו שלשת כדורי הדום-דום בכיכר מלכי ישראל בתל-אביב. ונדמה לי, שעם השנים התנקזה קצת האמוציונליות מהשאלות הסובבות את אותו האירוע. אולי היום אפשר לעסוק בשאלות הללו בצורה אובייקטיבית, בלי שיקפצו עליך עשרה חוקרי שב"כ על כל מילה.
אחת השאלות המרכזיות שהתעוררו בעקבות מעשהו של יגאל עמיר, היא שאלת "דין רודף". כזכור ניסה עמיר לנמק את מעשהו בטענה שלראש הממשלה המנוח היה דין "רודף", משום שבמעשיו – שכללו את הסכמי אוסלו – הוא גרם לסיכון חייהם של יהודים.
אך כמובן שמיד קמו כל מיני מלחכי פינכה מהציבור הדתי-לאומי, הנושאים תואר רבנות כזה או אחר (בעיקר אחר), ועשו רונדלות כדי "להוכיח" שלפי ההלכה לא יכול להיות לרבין דין רודף. גם אני חושב שלרבין לא היה ולא יכול להיות דין רודף. ובכלל, כל הקשר של דין רודף לכאן הוא חסר טעם. אבל במאמר זה אין ברצוני לעסוק בשאלה זו, אלא לעמוד על הרדידות של ההוכחות והטענות של אותם אנשים, שעשו הכל כדי למצוא חן בעיני גורמי השלטון באותם ימים.
נצטט חלק מהטענות שהם כתבו ונשיב עליהן:
1. אחד כתב, שמראש הממשלה רבין לא נשקפה כל סכנה, לא ליגאל עמיר אישית וגם לא לאדם אחר. הסכנה היחידה שיכולה היתה להיות נשקפת ממנו היא לאחיזת עם ישראל בארצו, ועל כך אין דין רודף.
טענה זו היא לא רצינית. הרי כל איש ימין ממוצע יגיד לך שכתוצאה מהסכמי אוסלו נהרגו אלפי אנשים. אז ברור שלפחות חצי מהעם חושב, שההסכמים שממשלתו של רבין יזמה סיכנו את חייהם של אנשים באופן מוחשי.
2. מישהו אחר כתב, שמכיון שהמדיניות של הסכמי השלום ננקטה על ידי שלטון יהודי נבחר, לא יתכן שיחולו על מעשיו דין "רודף".
גם זו טענה מצחיקה. וכי שלטון נבחר יכול לעשות ככל העולה על רוחו? ואם יעבור חוק בכנסת שלראש-הממשלה מותר להרוג אנשים כראות עיניו, גם אז לא יקרא ראש-הממשלה רודף, ולא תהיה מצוה להציל את אותם האנשים? (אגב, ולהבדיל, ובלי שום קשר: גם השלטון הנאצי היה נבחר וחוקי).
3. ובודאי כאשר השלטון אינו פועל לפי דין-תורה, שאין מבחינת ההלכה כל מקום להניח שהבחירה שלו מעניקה לו חסיון כלשהו. בטח כשהמעשים שהוא עושה מנוגדים לחלוטין לדין תורה.
4. ועוד אחד לסיום: בית המשפט המחוזי שדן בענין, קבע ברוב בורות וטפשות שאין בימינו דין רודף, משום שאין סנהדרין. כמובן שזו שטות עצומה: דין זה אינו קשור כלל לקיומה של סנהדרין, והוא נוהג בודאי גם בזמנינו. (חוץ מזה שהיום כבר יש לנו סנהדרין, שאפילו תוקעת בשופר בראש השנה שחל בשבת).
ולסיכום, ברור שלא היה לראה"מ המנוח דין רודף, ולא משהו דומה לזה. השאלה היא רק למה.
(נ.ב.
גם אם מישהו בעקמומיות דעתו מתעקש לחשוב אחרת, בודאי שחלילה לו להורות לעצמו בענינים כאלו, ואפילו לא להלכה שלא למעשה, אלא בשאלת רב, ומוטב רב גדול).
הצגת כל התגובות