איני יודעת אם זה קורה רק לי, אך כל פעם שהילד שלי שואל "למה?" אחרי שאני אומרת לו משהו, אני מוצאת את עצמי מתבלבלת. זה לא שאני לא רוצה להסביר לו, אבל כל תשובה שאני נותנת בסופו של דבר הופכת לוויכוח – הוא מוצא פתרונות, הוא לא מבין את הרציונל, ואני מרגישה שאני פשוט מדברת כדי להסביר את עצמי ולא כדי לייצר גבול.
הנה סיטואציה שגרתית: הילד שלי אחרי ארוחת ערב מבקש סוכריה. אני אומרת: "לא עכשיו". הוא שואל: "למה?", "כי זה לא בריא"- אני עונה וכמובן, הוא לא נשאר בשקט. "אבל רק אחד, אמא, זה לא נורא!" הוא עונה לי, ואני מתחילה להסביר איך סוכריה לפני שינה יכולה לגרום לו להרגיש רע בבטן למחרת. "אבל אני רוצה אחד, אמא, לא יקרה שום דבר". אז אני עונה לו שזה סותם לו את התאבון ושהוא לא יוכל לאכול את הארוחה של מחר אם הוא אוכל את הסוכריה עכשיו.
הילד שלי, כמובן, לא מוותר. "אבל אני אוכל ארוחה גדולה מחר! רק סוכריה אחת עכשיו". ומיד אני מתחילה לחשוב על עוד הסבר, אולי זה באמת לא כזה נורא, אולי הוא יכול לאכול רק אחת. ולבסוף אני מוצאת את עצמי מדברת על כמה זה לא טוב לאכול יותר מדי סוכר ולמה עדיף לא לאכול עכשיו.
זה קורה כמעט בכל דיון – הוא תמיד מוצא סיבה למה כן. אני לא יודעת אם הוא לא מבין את מה שאני מסבירה או אם הוא פשוט כל הזמן ימצא דרך לשבור את כל הגבולות. מה שבטוח, כל תשובה שאני נותנת מביאה אותי לעוד שיחה, עוד תירוץ, ולפעמים אני מוצאת את עצמי נשברת ורוצה להיענות רק כדי להימנע מהוויכוח.
אבל אז חשבתי – למה בעצם אני צריכה להסביר כל דבר? למה אני מרגישה שאני חייבת להכניס את הילד שלי לאוקיינוס של רציונל והסברים אינסופיים, שבסופו של דבר רק מביאים אותנו לוויכוח חסר תוצאה? כל מה שאני באמת רוצה זה שיבין שיש גבולות.
זה היה הרגע שבו נזכרתי במשפט הפשוט, הישן, שאימא שלי תמיד הייתה אומרת לי: "כי ככה החלטתי". זהו, בלי הסברים, בלי צידוקים. המשפט הזה לא רק שהיה פשוט וברור, אלא היה מביא גם לתוצאה – לא היה מקום לדיון, לא היה מקום לוויכוח, והיו גבולות ברורים. אני זוכרת את עצמי כילדה, כשהייתי שואלת "למה?" אחרי שאמא אמרה לי לא לעשות משהו, והיא הייתה עונה לי בצורה כזאת, וזה היה נגמר שם. לא הייתי מנסה להתווכח עוד.
אז למה בעצם אנחנו, ההורים של היום, כל כך חוששים להגיד את זה? למה אנחנו מרגישים צורך להסביר ולהתעקש להסביר לילד את כל המשמעויות מאחורי כל החלטה? לפעמים הוא פשוט לא מבין את הרציונל, הוא לא מסוגל להבין את כל הניואנסים של בריאות או סדר יום. מה שהילדים צריכים להבין זה שיש גבולות, ושהם לא תמיד יקבלו את מה שהם רוצים.
אם אנחנו רוצים לשמור על סדר, אם אנחנו רוצים לשמור על גבולות ברורים, לפעמים כדאי להימנע מהסברים שמובילים רק לוויכוחים. המשפט "כי ככה החלטתי", לא אומר שאין מקום להקשיב לילד, אבל הוא גם נותן לנו את האפשרות להפסיק את השיחה בזמן הנכון, ולא להיתקע בתירוצים אינסופיים.
לסיום, "כי ככה החלטתי" זה לא משפט שמבטל את הילד או את רצונו, אלא משפט שמחזיר את ההורה למקום שבו הוא יכול להרגיש בטוח בהחלטות שלו. בסופו של דבר, היכולת להגיד את המשפט הזה מסייעת לנו לשמור על הסדר בבית, להפסיק את הוויכוחים המיותרים, וליצור גבולות ברורים. ואם הילד לא מבין, לא נורא – כשיגדל ודאי יבין.
הצגת כל התגובות