להחמרות של פסח אין סוף. גדלתי בבית חב"די מחמיר במיוחד שבו כל מזון תעשייתי לא נכנס הביתה, אלא אם כן מדובר ב"צורך נפש" כפי שהסבירו לנו, הילדים. אלא שלמבוגרים ״צורך נפש״ זה קפה, אבל מה יעשו אלה שנפשם ממש לא צריכה ולא נוגעת בקפה כל ימות השנה - כלומר אני? הילדה הקטנה חנמלכה?
כילדה שוחרת צדק זכור לי שלא פעם ביקשתי שוקו והתשובה שקיבלתי הייתה קצרה: ״שוקו אנחנו לא שותים בפסח!״. ״וקפה?״ שאלתי, ״לא, קפה זה 'צורך'״ ענו לי. בשנים שאחר כך התחלף השוקו בקולה, אך נתקלתי בחומה בצורה ובלתי מתפשרת. אין דין קולה כדין קפה.
גדלתי, נישאתי והחומרות של פסח גדלו איתי, רק הקולה נשארה לי תקועה. הילדה קטנה והמרדנית, הילדה הקטנה שחייבת קולה, שלא מבינה למה זה כן וזה לא.
השנה שוב לא נגעתי קולה (היומיים הראשונים גיהנום. הקולה היא הקפה שלי בכל ימות השנה). כדי להתגבר ולהצליח לעמוד באתגר, קראתי לזה "שבוע ניקוי רעלים" כי "שבוע כיבוד הורים" נשמע כבד מדי - וגם הרבה יותר קשה לביצוע.
קרוב לעשור שאני עוסקת בחינוך ילדים ובהעברת הפעלות חווייתיות לגילאים הרכים ופסח מפגיש אותי בכל שנה עם אחד המקומות הכי לא פתורים אצלי: להעביר לילדיי שלי עצמי את שמחת החג, למרות ההחמרות וההגבלות, ולגרום להם להבין שזה חלק מהכיף, והם לא יקטלגו אותם כאיסורים מעצבנים שהם צריכים להתמודד איתם בשבוע הקרוב.
כשילדיי ביקשו קטשופ, אמרתי להם בקלילות שנקנה אחרי פסח. לא נכנסתי בכלל לעניין של אסור או מותר, והם קיבלו את זה בפשטות. בונוס: גם הפחתתי את האנטגוניזם לחג וגם שימשתי בהתנהגות שלי, דוגמה חיה להתמודדות עם דחיית סיפוקים.
הצגת כל התגובות