זה הזמן לסלוח. האמנם?!

"כמה פעמים היא תזכיר לי את זה שוב ושוב? אני יודע שאני אשם, ביקשתי סליחה, אני מצטער, מה עוד אני יכול לעשות? איך אפשר לבנות ככה את הקשר, כשהיא כל הזמן מזכירה לי את מה שהיה?" אמר קובי בייאוש

“גם אני לא מבינה את עצמי, למה אני עדיין כועסת? הרי כשהכל התגלה, הוא מייד ביקש סליחה ואז הגענו לטיפול.

הוא באמת עושה שינויים, איך יכול להיות שעברה שנה ואני עדיין לא סולחת?

תעזרי לי להבין,למה אני לא מצליחה לסלוח? אני פשוט לא מצליחה!!

אני כל הזמן נזכרת במה שהוא עשה, מילא היה מגיע לי, אבל לא הגיע לי, זה פשוט רוע לשמו" כעסה ענבל ושתקה עם עיניים דומעות.

למה ענבל לא מצליחה? האם זו אשמתה? או שאולי יש פה משהו עמוק יותר?

ראשית נזהה את המחשבות שמציפות את ענבל:

"איך הוא העז לעשות לי את זה? איך אני יכולה להמשיך אחרי הפגיעה הזו שזילזלו בי והשפילו אותי?"

"למה בכלל שאני אסלח לו? איפה יהיה הצדק בעולם אם אני אסלח? אין דין ואין דיין? זה עולם של תוהו?!"

מחשבות אלו, מעצימות את תחושת הפגיעה.

תחושה חזקה של חוסר צדק, עוול ופחד לסלוח, מתוך תפיסה שעלינו להחזיק בכעס, כדי לא להצדיק את המעשה הרע שהתרחש.

על מנת להיכנס לתהליך אמיתי של תיקון, לפני הכל, חייבים להתחיל ממקום בסיסי:

האדם שפגע, חייב לעמוד מול האמת! לעמוד נוכח מול מעשיו הרעים, לא להצדיק את הנסיבות שהובילו לרע, לא לנסות לצאת מזה על ידי הקטנה ומזעור נזקים, אלא לקחת אחריות אמיתית.

קובי צריך להרגיש בנקודה פנימית משמעותית, שהוא בחר לחטוא.

כשהוא אמר: אני אשם וביקש סליחה, ענבל לא הצליחה לקבל את זה, כיוון שהיא מרגישה פנימית שאין הלימה בין המילים לבין הפנימיות של קובי.

היא לא מרגישה ממנו את הכאב והצער הפנימייים שבנפשו, היא לא ראתה שזה גרם לו רצון עז להשתנות, הוא היה במגננות וזה כלשעצמו, לא איפשר אפילו להתחיל שום תהליך.

רק לאחר שקובי יתחיל לקחת אחריות מלאה למעשיו וירגיש ש "היתה לי בחירה לנהוג אחרת ובחרתי ברע"

הוא יוכל לעבור לשלושה שלבים נוספים על מנת להגיע לתיקון אמיתי.

שלב ראשון:

עליו להגיע להבנה "בגלל מה שעשיתי, אין לי שום זכות קיום ליד אשתי, זה נגמר, לא מגיע לי שום יחס, אין לי שום זכויות בקשר הזה"

כל הזכויות הטבעיות שהיו עד היום נגמרו.

עצם זה שהיא מתייחסת אל קובי, זה בגדר נס.

הוא קיבל את חייו בחזרה וזה רק בזכות רחמיה של ענבל.

כל עוד קובי אוחז בזכות הקיום שלו, זה לעולם לא יגיע לחידוש ורענון הקשר, שבא בעקבות החטא.

(המקום הנפשי של "זו זכותי" מאוד טבוע היום בנפש.

אז זה שינוי תודעתי עמוק וקשה ליישום, כי הרבה אנשים אומרים: "טעיתי חטאתי נכון אבל ביקשתי סליחה , זה לא אומר שנגמרו לי כל הזכויות בקשר" .

האמת היא, שכן נגמרו לך כל הזכויות בקשר, שהרי בחרת לפגוע, ידעת שזה יצער את אישתך)

שלב שני

זה שהיא עדיין מתייחסת אליך כאל בעלה, שהיא מעוניינת בקשר כלשהו (אפילו בזה שהיא שואלת אותך אם קנית את זה ואת זה במכולת?) זה לא רק שאני עוד קיים , אלא יותר מזה אני עדיין בעל, זה עוד נס! וזהו עוד שלב ברחמים של ענבל כלפיו.

(זה בדיוק כמו הקשר שלנו עם הקב"ה.

הדבר שבעל תשובה משנה בתודעה, זה שלמרות חטאיו, עצם החיים שלו, זה רק רחמים גדולים מהקב"ה.

הרי אין לו פה שום זכות, למה שהוא מרגיש שהוא מקבל בטבעיות.

בשלב שני זה לא רק שהשם מרחם עליי ואני עדיין קיים, אלא הוא תובע ממני קשר, הוא רוצה את המצוות שלי, הוא עדיין לא מחק אותי.

שני שלבים אלו הופכים את התודעה, ממצב שהיו לי זכויות טבעיות, למצב תודעתי שכל מה שיש לי מרגע זה ואילך, זה בגדר נס גדול ומתנה מופלאה, כי בצד האמת בכלל לא מגיע לי .

אבל זה לא מספיק, למה?

הרי הכאב הכי גדול והקושי לסלוח יושב על הדבר הבא:

איך אחרי מעשה כזה רע, החיים ימשיכו כאילו הדבר לא קרה? איך אפשר להתעלם ממה שהיה? כל הרע נמחק? יש תחושה חזקה שהעבר לא משתחרר, אנחנו כאילו מנסים להתעלם, אבל בסוף זה קיים מאוד חזק ביננו, אז איך מתמודדים עם מה שהיה? להתעלם אי אפשר, לחזור אחורה ולמחוק גם אי אפשר? אז מה עושים?

(זה נכון לגביי כל מטען שרובץ עלינו)

כדי להגיע לתיקון אמיתי, חייבים להתמודד באמת עם החטא.

זה יקרה, רק כשנצליח להגיע להבנה מהותית של המעשים הרעים שנעשו.

הרי אנשים שחטאו, לא מצליחים באמת להרגיש את עוצמת ההשלכות - הם בצד השני, הם הצד הפוגע, כיוון שאי אפשר לשאת את עוצמת הכאב והאשמה, האדם מקטין ומתרץ את מעשיו. הם לא באמת חשים את הכאב של הנפגע, הם רק צופים מהצד.

אך במנגנון זה נשאר התהליך חסר ופגום.

ולכן מגיע השלב השלישי והעיקרי שבו מתחילה ההתמודדות האמיתית עם החטא -

קובי מצידו צריך להרגיש שענבל נושאת איתו את החטא,

זה יקרה בתנאי שהוא יישא עימה את המשא הכבד של החטאים שהוא גרם.

שהוא יהיה איתה בחוויה הנפשית עד הסוף, למרות שהוא זה שאחראי לחוויה הקשה.

ענבל צריכה רק דבר אחד, שחווית החטא שקובי עשה, לא תשאר "שלו", אלא תהפוך "לשלנו". (לעבור מנפרדות לאחדות)

כלומר, שחווית החטא והקושי, תהיה חוויה מאחדת ביניהם ולא מפרידה.

קובי צריך להיות מסוגל לחוות יחד איתה לגמריי את החוויה הקשה שהיא עברה כתוצאה מהמעשים שלו.

למרות שהוא מצד עצמו מרגיש שזה קשה לו, אל לו לומר: "בואי נעזוב את מה שהיה ונתקדם הלאה"

כי עיקר התסכול של החטא, שהוא פעל בלי לחשוב שמעשיו פועלים על אשתו.

לכן בשלב השלישי:

זה שהיא משתפת אותו בכעסים, בכאב, ובכל ההשלכות של הנזק, זה הרחמים הכי גדולים מצידה.

היא יכולה לספר לו את כל החוויה הקשה, של מה שהיא חוותה בעקבות החטא.

לא ממקום של "אני מאשימה אותך", אלא מתוך שותפות אמיתית בכאב שלה.

מכיוון, שאם היא משאירה אותו כבעלה, אבל לא משתפת אותו בכאבה ובהשלכות, הוא נשאר עם החטא לבד.

בכך שהיא מכניסה אותו לחוויה הנפשית של מעשיו (כי הרי היא מבינה הכי הרבה והכי מדוייק את ההשלכות של מעשיו) רק כך, יהיה אפשר לבנות את הדרך הראויה לקשר, כי היא יוצרת לו, נתיב אמיתי לשפר את דרכיו.

זה הרחמים היותר גדולים.

זה שאשתו מספרת לו את כל החוויה הקשה שהיא עברה - הקושי והחטא הופכים להיות משהו שמאחד אותם ולא משהו שמפריד אותם.

בדיוק כמו בחזרה בתשובה למול הקב"ה, אם נבין שהקב"ה ברחמיו איתנו, נושא את זה, אז החטא לא נשאר רק שלי הקב"ה ברחמיו הגדולים נושא עוון ופשע.

(התהליך הזה נכון גם לדברים קטנים, לא חייב שיקרה חטא גדול כדי לחזור בתשובה אמיתית.

בתוך קשרים, גם חוסר תשומת לב לצרכים של בני הזוג והתייחסות לא נאותה, היא סיבה להתחיל מייד בתשובה)

דע מאין באת.

-------

חנה דיין היא בוגרת בית הספר הגבוה לתורת הנפש, בעלת MA בטיפול זוגי ופרטני, מתמחה בליווי לצמיחה מתוך משבר.

קליניקה פרטית באזור המרכז | טלפון: 054-4480705 | מייל: hanna.tipul@gmail.com

נכתב בהשראת הרצאותיה המרתקות של הפסיכולוגית והמרצה אורלי טוויטו.

ליצירת קשר ומאמרים נוספים כנסו >>