שלום, אני אלישבע (41) מהמרכז.
תמיד אני זוכרת את עצמי בתור המוצלחת, המצחיקה, הבולטת בחברה, זאת שכולם מנסים לפלס דרך להגיע אליה.
>> למגזין המלא - לחצו כאן
כשהגעתי לשידוכים, אמא שלי הייתה מאושרת מאוד. אולי חשבתם שהייתה מאושרת כי אוטוטו אני מתחתנת וממילא היא הולכת להיות סבתא, אבל לא בדיוק.
אמא שלי הייתה אשת יחסי הציבור שלי, הייתה לה הנאה לדבר עליי, לשווק אותי הכי טוב בהגדרות הכי מרשימות, היא עשתה הכל בכדי למצוא לי את ה'אביר על הסוס הלבן', גם אם בכל תקופת השיווק עדיין לא נפגשתי.
הייתי כבר בת 22, אני זוכרת שישבתי לצידה פעם בשבוע לשמוע סקירה על ההצעות שהגיעו, והגיעו המון. כל הצעה היא כתבה בדף נפרד, והייתה זורקת לפח מה שלא נראה לה.
הייתי שואלת את אמא שלי: "אולי כדאי שאפגש לפחות פעם אחת בשביל הסטאז', את יודעת, רק בכדי להיכנס לעולם הזה, להכיר אותו". אמא שלי הייתה מסבירה לי כמה אני יפה, כמה אני מיוחדת, כמה אני חכמה, כמה אני צריכה מישהו לא רגיל, והכי חשוב: כמה המשפחה שלנו מכובדת, ומגיע לה משפחה מכובדת.
ואז, הגיעה הצעה שאמא חתמה עליה. בחור ראוי בדיוק בשבילי, אבל לי זה לא היה נראה מההתחלה, אז לא היה טעם להמשיך מבחינתי.
אמא לא הרפתה, היא הסבירה שזה משהו מיוחד, וכדאי לי לראות את הדברים הטובים שבו. אז נפגשתי שוב, אבל עדיין לא היה נראה לי כיוון.
אודה על האמת: נפגשתי גם עם בחורים שאני התפנקתי והורדתי על שטויות, שמדי שנה הייתי רוצה לחזור אחורה ומתפללת לקבל משהו דומה להם.
וכך פעם בחודש הייתי נפגשת עם בחור שאמא החליטה עבורי, אבל אני לא הרגשתי חיבור, לא זה היה הסגנון. וכשהיה מדובר בבחור שהיה נראה לי ורציתי להמשיך, אמא שהייתה מבררת כרונית, גילתה פרטים במהלך הפגישות ועצרה אותן. כמובן, היו גם כאלה שהם לא רצו להמשיך, אבל על זה אין לי טענות.
אחותי חדוה הגיע לגיל 20, והיו לה הצעות טובות, אבל אמא אמרה שזה לא מתאים לעקוף אותי, זה יהרוס לי עוד יותר, וחדוה המתינה.
הגעתי לגיל 27 והמצב נשאר על כנו: מה שאני מעוניינת להמשיך אמא מפסיקה, מה שאני לא רוצה אמא מפצירה. ואל תטעו: הכל מתוך הסברים ברורים כמה אני עוד אודה לה על כך, וכמה הסיבות שהיא מונה יהרסו לי את החיים.
חדוה הייתה בת 25 ועדיין לא נפגשה, ואמא? עדיין מבינה שהיא שומרת על הילדים שלה.
בטח תשאלו איפה אבא שלי בכל הסיפור הזה? אז אבא שלי הוא איש של שקט, נותן לכולם לעשות הכל. לא הייתה לו השפעה על אמא בכלל, הוא לא יכול עליה.
כשהגעתי לגיל 30 - לא רק שלא היו הצעות, אלא גם כשהיו, הן לא היו בסגנון שלי בכלל. זה היה ברור לי שבחור מעל גיל 30 שלא התחתן עד עכשיו, הוא בררן עם דרישות גבוהות במקרה הטוב, או בחור שלא הלך לו בשידוכים (אולי גם בגלל סגנון של אימהות של בנות כמוני).
ואז התחלתי לשמוע הצעות של בחורים גרושים.
אני זוכרת את הקושי שהיה לי לגשת לקטגוריה הזו, כאב לי שהגעתי למצב הזה, אבל אז לא יכולתי לתת לאמא שלי להרוס לי גם את זה, והתחלתי להיות מציאותית ולברר בכוחות עצמי.
המציאות הייתה כואבת: בחורים גרושים הם סגנון יותר מתאים לי. הבנתי שהם בחורים בכיוון שלי, שגם אם הם לא היו רוצים אותי אז, עכשיו מתאים להם להינשא לרווקה מאשר לגרושה.
הפגישות היו רובם ככולם עם גרושים, ויום אחד מתקשרת חברה בגילי שהיא כבר אם לארבעה, עם הצעה: רק בגלל שאני יודעת שאת נפגשת עם גרושים, יש לי בחור מדהים.
"מדובר בבחור טוב, הוא כהן. הוא שמור ואיכותי גם בגיל 37, הוא התגרש עקב בעיה נפשית שנתגלתה אצל אשתו חודשיים לאחר החתונה. הבחור מעוניין בבחורה איכותית, ומי כמוך איכותית אלישבע יקרה שלי?!".
שאלתי לשמו ונדהמתי: מוטי כהן.
זה היה הבחור עמו נפגשתי כשהייתי בת 23.
אני זוכרת שאמא שלי לא התלהבה שאפגש איתו כי היא החליטה ש-7 שנים הפרש זה מבוגר מדי עבורי, אבל אחרי ששמעה משהו שלא נראה לה על הדודה שלו, היא החליטה להוריד אותו אחרי 2 פגישות שנפגשתי עימו.
אני זוכרת כמה הרגשתי שזה זה, כמה התחננתי לאמא שלי שתיתן לי להמשיך, והיא לא נתנה לי.
לא היה זמן להתבכיין ולפני שיחטפו גם אותו החלטתי: אני רוצה פגישה.
מול עיניי ראיתי בחור קצת מבוגר מאז, אפילו קצת הרבה. והכי מדהים שהוא זכר על מה דיברנו, "את רוצה שנמשיך מהיכן שעצרנו?", שאל בחיוך. הפגישות היו מלאות בתוכן עם ראש בריא בדיוק כמו אז שכל כך רציתי להמשיך, האישיות ואצילות הנפש שלו לא השאירו בי ספק.
אחרי 5 פגישות - סגרנו.
החתונה הייתה מרגשת במיוחד. כשהציעו לי אותו אז הייתי בת 23, בחתונה הייתי בת 30. 7 שנים הלכו להם לריק, עד עתה יש לי כעס על אמא שלי שעצרה את זה על שטויות. האדם עצמו הוא זה שיכול לעכב לעצמו את הזיווג, עכשיו אני יודעת שהייתי צריכה ללכת לשאול דעת תורה האם חובה עליי לשמוע לאמא שלי.
אני ומוטי חיים באושר, יש לנו 3 בנות מקסימות ואני מודה כל יום לקב"ה על ההחלטה שלי להיפגש ולזכות בדמות המדהימה הזו.
חדוה היא כיום בת 39, רווקה, ממתינה לזיווג שלה ולא מוכנה להתפשר על כלום. אני מנסה בכל פעם לדבר על ליבה, ולהזכיר לה שכל יום שעובר מתחרטים על היום הקודם.
אבא שלי אמר פעם: "זה כמו קוביית קרח על השיש, בתחילה היא גדולה כל כך עם נכוחות גבוהה, לא עובר הרבה זמן והיא הופכת לנוזל שלא יכול לאסוף את עצמו".
לא יודעת אם זו הדוגמא הכי מחודדת בקלמר, אבל היא כן צריכה לתת לנו להבין את חוסר היכולת לחזור לתקופות שעברו, בהן היינו מתפנקים.
אני פונה מכאן להורים לבנים ובנות בשידוכים, שבטוח חושבים שהם עושים הכל למען בניהם ובנותיהן, וברוב המקרים זה מגיע ממחשבה טובה למצוא את השידוך הכי טוב לילדיהם. תעצרו רגע, תשמעו את הילדים שלכם, תתאימו להם את השידוך ולא לכם, כי בסוף תהיו אנוסים לקבל משהו עליו לא חלמתם.
ואתם בחורים ובחורות יקרים, אני מגבירה אומץ לדבר אליכם דווקא בגלל שהייתי בדיוק במקום הזה שאתם נמצאים עכשיו, גם אני הורדתי על שטויות והתחרטתי מאוד. גם אני הייתי נתונה ללחץ של אמא שלי.
חשוב שתדעו, אם אתם מרגישים שההורים שלכם מחליטים לכם בשידוכים, ברמה כזו שמשתקת אתכם מלהחליט את בחירתכם הטובה והראויה לכם, אין עליכם חובה לשמוע להם. נכון שזה נשמע חריף, אבל זו האמת גם מהפן ההלכתי.
• • •
ה'פתחי תשובה' יו"ד סי' ר"מ בשם המהרי"ק: "אין אדם חייב לשמוע להוריו אם מצווים עליו לא לישא אישה מסוימת, ואין בזה כיבוד אב ואם משום שחובת כיבוד אב ואם אינה אלא בדברים השייכים להם, אבל בעניינים שאינם שייכים להורים אין חובת כיבוד הורים".
כמובן שעדיין צריך לכבדם ולירא מהם ולהסביר את העניין בכבוד, כי אם ההתנהגות כלפיהם תביא לזלזול בהם, זה לא חוקי, וזה לא עובד.
לא קל להיות הורה, אך אסור שבגלל זה יהיה קשה להיות ילד.
הצגת כל התגובות