השעה הייתה 22.00 בערב:
התקשרתי אליה, לאסתי...
לא היה מענה.
נס שלא היה, בטוח הייתי שורף את השידוך הזה עם המילים שרציתי לומר.
ואז הקב"ה שלח לי שליח מיוחד: זה היה מאיר בן דוד שלי, ראיתי את השם שלו על צג הטלפון.
>> למגזין המלא - לחצו כאן
תוך דקות בודדות, הוא הגיע אליי, ואסף אותי אל ביתו. שם בבית אכלנו ארוחה טובה. יישבנו ושוחחנו. ואז, הוא הסתכל לי בלבן של העין, ושאל:
התקשרתי לאבא שלי.
למחרת כשדיברתי עם אסתי, היא סיפרה שההורים שלי עדיין לא הגיעו להסכמה עם הוריה על תאריך החתונה, וגם לתאריך האירוסין הם ביקשו להמתין.
הבנתי שיש כאן איזה פרינציפ, הבנתי שהוריי מקשים על כל התהליך ומנסים כביכול לטרפד אותו. זו היא הרגשה נוראית שאני לא מאחל אפילו לשונאים שלי.
שבוע עבר, ועדיין הוריי לא נתנו תשובה בעניין. עבורי זו הייתה מלחמת התשה, כך הרגשתי.
דיברתי עם אמא שלי, שאלתי מדוע אין החלטה, התשובה הייתה: "יש לנו עומס בכמה דברים בתקופה הזו, מה לעשות?!". כששאלתי מה הכיוון היא ענתה: "בינתיים אין כיוון, שימתינו". כל יום שעבר היה עבורי חודש, הבנתי שיש כאן מצב שאם אני לא אעצור אותו, הוא ימשיך.
בהחלטה מהירה עשיתי את הדבר הבא...
התקשרתי לאבא של אסתי, אישרתי לו את התאריך של האירוסין והחתונה מדעתי. את הוריי עדכנתי על התאריכים שסגרתי, ויצאתי לדרך.
הדרך הייתה ארוכה ומותשת, זוהי תקופה שהורי החתן צריכים לקנות תכשיטים לכלה, כל מה שמסביב כל כך חשוב עכשיו. ואצלי? הכל התנהל לאט כל כך, ובעצלתיים.
ואז בחרתי בדרך מעניינת: החלטתי להיות אדיש למצב, ולהמשיך הלאה, אני המבוגר האחראי עכשיו, אני מחתן את עצמי.
הלכתי עם אסתי לחנות תכשיטים, היא בחרה משהו שאהבה מאוד. עדכנתי את הוריי בסכום והסברתי להם שצריך לשלם ולעמוד בהתחייבות. הוריי הבינו שאני ממשיך בכל אופן לחתונה המיוחלת, הם היו די מוכרים ולא רצו בושות, ושילמו את מה שנדרש. גם אם זה היה עם פרצוף חמוץ, עבורי זה היה מצוין.
התקדמתי לאט לאט לחתונה, עין במר בוכה - על התנהגות הוריי, ולב שמח - על בחירת ליבי המיוחדת.
לא קל להתארגן לחתונה כשאתה יודע שההורים שלך לא רוצים את הבחירה שלך, אבל רק כשדוחקים את הרגש הזה, מצליחים להמשיך הלאה בנסיבות כאלה, וזה בדיוק מה שעשיתי.
השמחה בחתונה הייתה פורצת גבולות, אולי דווקא מהקושי לקיים אותה. כבר בחופה היה ניתן לראות שהוריי השלימו עם החתונה, אבל לצערי הרב לא עם הכלה שלהם.
כשהיינו מגיעים לשבת, אסתי לא הייתה מעניינת את אמא שלי כל כך, והשיח ביניהם היה ענייני בלבד מצד אימי. עבורנו הייתה קשה כל ההתנהגות האישית הזו לאסתי, לא יכולתי להתרגל לזה. גם הקשר שלי עם הוריי ירד בפן האישי מצידם, סוג של: "זכור תזכור את אשר עשית".
עבר זמן וב"ה זכינו לבת: רינה תחי'. גם אז הכל התנהל בכדי לצאת ידי חובה, אין מה לעשות מרגישים את זה, זה היה נראה שיש כאן הורדת ידיים מתמשכת, בזמן שאנחנו בכלל לא בתוך ההתנצחות הזו.
• • •
אח שלי הקטן ממני, אריאל, הגיע לשידוכים. אצלו ההורים שלי כבר הלכו לראות את הבחורה לפני, בכדי לא להסתבך עם כלה כמו שלי. קוראים לה איילת, הם נתנו את האישור, ורק אז הפגישות התקדמו והוורט נסגר בקול רעש גדול.
רק אז הבנתי במה אני לא זכיתי מצד הוריי, ההתלהבות וההכנות שהיו כל כך בשמחה של אריאל. אצלם אמא שלי הלכה עם הכלה לראות את התכשיטים, וביקשה מהמוכרת להוציא מגשים נוספים. אולי זה נראה שאני מתבכיין כמו ילד, אבל יותר ראיתי מצד הוריי כמה הם עדיין מנסים לחנך אותי דרך ההתנהגויות המאלפות שלהם לכלה החדשה.
כשהכלה של אריאל נכנסה לבית הוריי אחר נישואיהם, היה ניתן לראות את השינוי הגדול בייחס לאשתו לעומת אשתי, את ההתרגשות של אמא שלי כשאריאל מגיע לשבת. אבל אז קרה משהו לא צפוי, משהו ששינה את כל התמונה.
איילת גיסתי נקשרה לאסתי חזק ביותר.
זה לא היה מתוך רחמים עליה אלא מהערצה גמורה. אריאל היה מבקש מאמא שלי, להגיע שבת רק כשאני מגיע. "איילת רוצה להיות עם אסתי", הוא היה אומר כשהייתה מזמינה אותו לשבת. ואריאל? בכל הזדמנות מסביר לי בתמימות כמה איילת מחזיקה מאסתי.
ואז הגיע תורו של איתמר: הוא נפגש אחרי אישורם של הוריי, וסגר וורט בשעה טובה עם רעות. גם אז הכניסה של הכלה החדשה לאחר החתונה הייתה חלקה כל כך, ואולי לא תאמינו, אבל גם היא הפגינה הערצה ואהבה גדולה כלפי אסתי שלי. ואם נוסיף את מירי אחותי שכבר מהוורט התלהבה מאסתי, היה לאסתי רוב מוחץ של תהילה.
כאן הגיעה נקודת השבר של הוריי, הם לא ידעו איך לאכול את זה. הכלה הראשונה שלהם הבלתי אהודה מבחינתם, הפכה להיות 'ה'כלה של הבית.
צר לי לאכזב אתכם: אבל אם חשבתם שזה השפיע מעט בייחס של אמא שלי לאשתי? לצערי ממש לא, זה יותר הדאיג אותם. היא הרגישה שגם אם היא דאגה לא להראות חיבה יתרה כלפינו, לא היא הייתה הסיבה לקבוע את מעמדה של אסתי.
עכשיו כשאני בגיל 26 ב"ה, הוריי למדו לחיות עם המציאות הזו גם אם היא התנפצה להם בפנים, הם למדו שהחיצוניות והנראות שהם רצו עבורי לא רלוונטית, יחד עם זאת הם השכילו להבין שהקשר המשפחתי של ילדיהם והנחת שלהם לראות את כולם יחד, תלוי דווקא באותה הכלה עליה נלחמו כל כך שתלך מחייהם.
אני אומר זאת בכאב: אסתי עבורם עדיין לא הנר הכי דולק בחנוכייה, אנחנו מרגישים את זה, אבל הוא הנר שגורם לכל הנרות בחנוכייה לדלוק.
>> למגזין המלא - לחצו כאן
למדתי מזה כמה תובנות לחיים:
א. כשאתה בטוח בשידוך שממלא את ליבך וזה אמיתי כל כך אצלך שאינו סותר את הרוחניות שלך ואתה כל כך בטוח בו, גם אם יבואו הקרובים אליך לערער לך את הבחירה, תלך עליו עד הסוף. אל תיתן לרגש שלך לשלוט בך במצבים מעין אלו.
ב. בסוף אדם נמדד בטוב ליבו, בפשטות שלו, במידות הטובות שלו. אף אחד לא יקבע את מעמדו של האדם, כי "חֵן וְכָבוֹד יִתֵּן ה'" (תהילים, פד, יב)
ג. לפעמים דווקא מי שלא רצית אותו אצלך בחיים, הוא מנהל לך את החיים במידה מסוימת, ואם יש לך משהו שלא חלמת, זה בזכותו.
ד. "וְהָאֱלֹקים יְבַקֵּשׁ אֶת נִרְדָּף" (קהלת ג, טו) הקב"ה דואג לאלו הנרדפים, ורעייתי אסתי תחי', מאז שהוריי ראו אותה הפכה לנרדפת אצלם, הקב"ה לקח אותה באופן אישי וסידר אותה חזק כל כך.
המסע הבלתי אפשרי היחיד, הוא המסע שלעולם לא מתחילים.