קראתי את הטור של "רצה להתגרש ולהפקיר 10 ילדים - אבל אז המצפון גבר" והוא ממש הכעיס אותי. אני חושבת שהמסר שעולה ממנו ממש בעייתי, והיחס שעולה ממנו כלפי מטופלים שרוצים להתגרש נראה לי לא נכון.
אני שומעת לאחרונה הרבה שיח על "גל גירושין במגזר החרדי". מלא תגובות, צקצוקים ושיפוטיות. אנשים שלא מעורבים בקלחת ורק ניזונים מהמצג והתמונה שמצוירת בראשם - מרגישים בנוח לחוות דעה, לתייג, לומר ש"איזו טעות איומה הן/ם עושים". וזה עוד מאנשים רגילים ולא מאנשי המקצוע.
אבל הכי גרוע בעיניי זה כשהשיפוטיות וההתנשאות מגיעה מגורמים "טיפוליים" כמו יועץ נישואין/מטפל שמסתכל על כולם מעל כורסת הפסיכולוג ומטיח האשמות על כך שמדובר ב"יד קלה על ההדק". "אנשים לא מתאמצים היום", הוא טוען, "אני לא כמו כולם", הוא אומר את האמת בפנים ולא מעודד גירושין בשום פנים ואופן. (לא כמו נלוזים אחרים בשוק, טפי).
בתור אחת שהייתה ועודנה בקלחת, אני לא חושבת שהיד קלה על ההדק ולכן מתגרשים. כל אחד שעשה את הצעד הזה עושה את זה אחר אינספור לבטים, מחשבות, ניסיונות, בכיות וניסיונות עקובים מדם לשמר את הזוגיות בכל מחיר. גם במחירים נפשיים, בריאותיים כלכליים ועוד.
אותם יועצים כביכול מקצועיים שאומרים זאת, זה אנשים שעומדים על מגדל השן ומביטים מעמדת תצפית מרוחקת על הסיטואציה. כשנורא קל להם לחוות דעה על כך ולהאשים את כל מי שרוצה להתגרש - כשאתה עושה אידיאליזציה לנישואין, זורק כמה טיפים, חושב שפתרת בעיה של עשרים שנה בתוך שבועיים - והיי הופ עובר לזוג הבא.
שמעתי המוני סיפורי גירושים, ולא פגשתי הרבה גירושין "לא מוצדקים".
ובכלל מי יכול בכלל לבוא ולשפוט אם זה מוצדק? הנעליים שלי מתאימות לנעליך? אני לא מבינה כיצד מטפל פותח את הטיפול מנקודת הנחה שהגירושין האלו לא מוצדקים עוד לפני שהוא משוחח עם המטופל ומקשיב למצוקה שלו?! היי - הוא סבל עשרים שנה וניסה אינספור ניסיונות, אתה באמת חושב שפתרת את הבעיה שלו בכמה שאלות משפילות?
כן יתכן שאנחנו בדור שאחוז הגירושין בו גדול יותר, נכון אנחנו דור שלא מקדש את הסבל ולא מוכן לחיות חיים שלמים עם אדם שממרר לנו את החיים, אבל מי אמר שזה כל כך גרוע?
נכון, זה כואב להרבה יועצי נישואין שבטוחים שהם "כל יכולים", והם מלאי יומרנות בכך שהם יכולים לפתור הפרעות אישיות ולפעמים גם הפרעות נפשיות בשלושה מפגשים קצרים - רק בגלל שהם לא מסוגלים להתמודד עם המצוקה שניצבת לנגד עיניהם.
אני חייבת לומר לך שאני מכירה אנשי מקצוע, פסיכולוגים ועו"סים קליניים שהיחס שלהם שונה לחלוטין. הם לא פותחים את הטיפול במטרה להציל את הנישואין - אלא במטרה לסייע לפונה שלהם. המטרה שלהם היא לא להציל עשוק (להלן עשרת הילדים) מיד עושקו (להלן הגבר שרוצה להתגרש) אלא לסייע לאדם שפנה אליהם בבקשת עזרה לפתור את החיים שלו שעומדים בפני קריסה כל כך הרבה שנים.
כשאדם פונה אליך אתה צריך לחשוב גם עליו ולא רק על עשרת ילדיו. מה גם שאם היועצים הקודמים לא היו לוחצים עליו להישאר נשוי הוא היה מתגרש עם 2-3 ילדים ולא עם עשרה ילדים אחרי עשרים שנה שבהם הוא כנראה חווה קושי נורא.
אמרה לי פעם פסיכולוגית אחת: "כשהייתי טרייה ורק סיימתי את הלימודים הייתי בטוחה שאני הולכת להציל את כל נדכאי העולם וכולם יעשו שינויים מרחיקי לכת. לאט לאט הבנתי שזה בלתי אפשרי, וביכולתי לגרום ולעזור לאנשים לעשות שינויים קטנים. לא כל דבר אפשר לתקן, וצריך שניים לטנגו.
עם זאת, אני חייבת להודות שהיו גם חלקים מאד נכונים שהעלית. כמובן שלכל אחד מבני הזוג יש את החלק שלו בכישלון הזוגיות, ואני בטוחה שאדם שמגיע אליך ואומר שהוא לא אשם כשהוא מאשים רק את הצד השני, -הדבר הנכון הוא להסביר לו שגם לו יש את החלק שלו ואם הוא לא יעבוד עליו כנראה שהוא ייפגש במצוקה שוב כשהוא יגיע לנישואין הבאים.
אבל זה לא סותר את העובדה שהוא סובל, וחשוב להבין את המצוקה שלו - בסוף המטפל הוא זה שעובד אצל המטופל ומטרת הטיפול היא לסייע למטופל להתמודד עם קשיים שהוא לא מסוגל להתמודד איתם לבד. כמובן שחשוב שהמטפל יבדוק שהמטופל אכן יודע איזה מחיר הוא הולך לשלם עלך הגירושין, והוא צריך לומר לו את זה מתוך אכפתיות כלפי אותו אדם, אך בסופו של דבר ההכרעה אם לשלם את המחיר היקר או לא - שייכת למטופל.
אני יודעת שקשה להרבה מטפלים להכיל את זה, כשהם רואים שהקב"ה בחר משום מה להפקיד את גורל המטופל בידיים שלו ולא בידיים המקצועיות של המטפל, אך מה לעשות - הקב"ה כנראה רואה את הדברים בצורה שונה.
עם זאת - חשוב לי לציין בפניך שאני לא מתכוונת לתקוף אותך באופן אישי, אלא את התפיסה שהצגת שלדעתי היא מסוכנת. אני מאמינה שיתכן שבחדר הטיפולים אתה יותר קשוב למטופלים ופחות תוקף אותם, ושבסך הכל חידדת את הדברים והקצנת אותם כדי להעצים את המסר, אך היה חשוב לי להעמיד דברים על דיוקם.
בכבוד ובהערכה
חנה בר.
הצגת כל התגובות