הילדים בטראומה מהמלחמה, איך מתגברים על זה? המומחים עונים

דמיון - יכול להוות מקור לפחד ויכול לשמש לריפוי (צילום: שאטרסטוק)

מה עובר על הילדים שלנו בתקופה הזאת של המלחמה? אולי הם בטראומה? אולי בכלל הכל בסדר ואפשר להמשיך הלאה – עד כמה שניתן?

>> למגזין המלא - לחצו כאן

יצאנו לבדוק עם המומחים איך מזהים ילדים עם טראומה, כיצד נכון להתייחס אליהם ומה ניתן לעשות על מנת לעזור להם להתגבר ולתווך מולם נכון את המציאות המורכבת בה אנחנו חיים.

הדימיון טוב לריפוי

אלישבע שוורץ הינה מטפלת בפסיכודרמה ובאומנויות, פסיכותרפיה קוגניטיבית התנהגותית - cbt. (טראומות בעקבות פגיעה) ומטפלת משפחתית וזוגית.

"אין בן אדם חסין", פותחת שוורץ את שיחתנו, "כולנו בני אדם. כל אחד חווה בדרגות שונות את הטראומה. האחד יודע איך לטפל, השני מנסה כל מיני דרכים והשלישי הולך לטיפול כדי להירגע. ילד קטן, לעומת אנשים בוגרים, הינו חסר אונים. אם לא נתווך לו את הדרך איך להרגיע את עצמו – הוא לא יידע לבד.

"הוא ידע לברוח לדמיון. כמו שסיפרה לי אישה מבוגרת לפני שנים רבות, שבזמן השואה, כילדה, הייתה לה בובה קטנה חמודה. היא מאוד אהבה אותה. כשהם היו במחנות – שם כמובן לא היה להם כלום איתם – דחפה לה אמא שלה סמרטוט ליד ואמרה לה 'זה הבובה שלך'. היא אומרת לי 'מה את חושבת? זה באמת הייתה הבובה שלי. דמיינתי אותה בובה לכל דבר ועניין, אפילו שזה היה סמרטוט, הבובת סמרטוט הזו הצילה אותי'. אפילו שהיא ראתה זוועות והייתה ברעב ובפחד, היא ידעה לדמיין. אני עובדת עם בובות ככלי טיפולי, כלי השלכתי חזק".

"אז דמיון זה מתנה מרפאה", שחה שוורץ, "אבל הוא יכול להיות מקום מאוד מפחיד. לדמיין מחבלים ומפלצות. כדאי לקחת את הכוח הזה – כוח הדמיון – ולהשתמש בו כריפוי".

איך נדע לזהות ילד בטראומה?

"אצל ילדים יש דליפה בהתנהגות", עונה שוורץ, "מבוגר בדרך כלל יודע לעטות מסכות על פניו ולהסתיר עם גינוני טקס שכאילו לא יראו את מה שהוא עובר, אבל ילדים לא יודעים להסתיר. זה יכול להתבטא במצמוץ עיניים, כאבי בטן, כאבי ראש, עצבנות, הרטבה, הידבקות להורים, שאלות חוזרות שוב ושוב ועוד.

"זה באמת אחד הניסים הגדולים שה' עשה. הרי ילדים עוברים דברים, ואחת הדרכים לגלות – כאשר הם לא רוצים לשתף או לא יודעים לשתף – שזה פשוט דולף להם החוצה דרך ההתנהגות שלהם".

"אחרי שאנחנו זוכרים את זה, חשוב שנזכור עוד משהו כאשר אנחנו מדברים על טראומה אצל ילדים", ממשיכה שוורץ, "המלחמה היא טראומה גם לגדולים. ילדים שומעים ולא יודעים בדיוק להסביר לעצמם מה הם שמעו. הם אולי שמעו חצאי מילים, אבל הם שומעים.

"עד היום אני זוכרת מקרה חטיפה של ילד ירון ירדן לפני כחמישים שנה. שמענו אז חצאי מילים. כולם דיברו על זה ולא באמת היה מי שיסביר לנו, הילדים, מה בדיוק קרה. אני זוכרת שכל אדם שסחב שק ברחוב היינו בטוחים שהוא חוטף ילדים, כי לא דיברו איתנו אבל כן הפחידו אותנו במיליוני אזהרות.

"לילד יש דמיון. שילד קורא קומיקס מתח, אם עוצרים אותו באמצע, הוא יהיה עצבני. כי הוא חווה את זה עכשיו ממש. הוא ייקח את המתח שצבור אצלו לדבר הבא שהוא יעשה, עד שהוא יחזור לספר.

"הם חיים את מה שהם קוראים. אם זה באמת אמיתי – שהסיבה מאוד לחוצה, כמו האזעקה שזה רעש מאוד מבהיל או מכשירים שפתוחים עשרים וארבע שעות בבית וכאילו הילד לא מבין, אבל הוא מפנים את המסרים והוא מבין – אז הינה החרדה גדלה".

על מנת למנוע טראומות, איך באמת נכון לתווך לילדים את המצב כיום?

"לפי רמת הילד. הוא שומע ילדים בכיתה שלו ולכן חשוב שאנחנו נדע לתווך לו נכון את המציאות".

"היה לי ילד שבא לטיפול לאחר פטירת אימו והוא אמר שלאמא קר", משתפת שוורץ, "מסתבר שהוא ראה שכיסו אותה בתכריכים והורידו אותה לקבר, אלא שבאותו יום ירד גשם חזק והיו רעמים וברקים ולכן הוא הבין שלאמא קר. עשיתי איתו משחקים והוא ביקש עוד שמיכה ועוד שמיכה לכסות את אמא עד שהוא אמר שעכשיו לא קר לה. הוא באמת חי את מה שהוא חווה.

"לכן, אחד הדרכים להרגיע ילד זה לדבר אתו על זה. אם מדובר בילד בגיל הרך ניתן להגיד לו 'אנחנו איתך ונשמור עליך'. לתת לילד הבטחה שלך זה לא יקרה. הוא לא מסוגל לחשוב שיקרה לו משהו. צריכים להרגיע אותו. הרגעה זה קודם כל לגוף. וכן, לשמור כמה שיותר על שגרה ברוכה".

ליצור אווירה רגועה

עד כמה נכון לתווך לילדים קטנים את המלחמה? אני מכיר הורים שלילדים בני שלוש לא סיפרו כלום על המלחמה.

"אפשר לתווך לילדים לפי סיפורי פרשת שבוע. דרך מלחמות התורה להעביר להם גם אידיאולוגיה יהודית. כל פרשת שבוע לאחרונה היה אברהם אבינו או מצרים. ילדים כל הזמן שלומדים על זה הם משחקים שהם אברהם אבינו או שוטר מצרי. דרך סיפורי התורה אפשר להמחיש להם את המצוקה של עם ישראל שהייתה בעבר ולפעמים אנחנו גם מרגישים אותה בהווה. אפשר להגיד על חיילים שנלחמים עכשיו ושהתפילות שלנו עוזרות ומתפללים שיהיה טוב, שתבוא הגאולה.

"לשים לב שכל עוד הילד קטן, לא להעמיס עליו בפרטים. שהוא יגדל יהיו לו מספיק התמודדויות בחיים".

ומה לגבי ילדים גדולים יותר?

"אם זה ילד בן שמונה - אז אפשר לומר יש מלחמה, כמו שהיה פעם בהיסטוריה. מלחמת מצווה, חיילנו נלחמים, להגיד מה שאפשר בלי לרדת לפרטים".

איך נטפל בטראומה כמו הפחד מהצליל של האזעקות?

"לגבי אזעקה מה שאני ממליצה, ועשיתי כך למטופלים, זה להוריד אפליקציה שמשמיעה רעש של אזעקה.

"אמרתי לילד בגיל הרך, יש לי כפתור שאני לוחצת וזה נשמע כמו אמיתי. האזעקה עצמה היא לא מסוכנת אם כי זה רק מבהיל. נשים את זה בשקט ולאט לאט נלחץ גבוה וגבוה ושזה יפריע לנו נלחץ על סטופ. שהוא לוחץ הוא מקבל שליטה. שיש אזעקה אין לו שליטה, אבל במשחק יש לו אפשרות ללחוץ על הסטופ".

שוורץ מתארת מה קורה בשעה שהיא עושה את התרגיל הזה: "לפעמים הילדים פוחדים. אבל אנחנו עושים את זה לאט. הלב שלהם פועם אבל הם מבינים שזה לא מסוכן, אחר כך אני בודקת 'בוא נראה מה יקרה אם נשמע את האזעקה עוד פעם, אולי פחות ניבהל', וזה אכן עובד ומרגיע מאוד את הילדים".

מה עושים כשאנחנו רואים שהילד בטראומה?

"לבדוק מה מרגיע אותו בדרך כלל. אולי פנס ביד? חושך מפחיד, בטח בזמן מלחמה. פנס יכול להיות פתרון טוב", עונה שוורץ. "פתרון רוחבי יותר יהיה לדאוג במהלך היום שיהיה בבית אווירה רגועה. לדאוג לילד לצרכים בסיסים חשובים כגון שינה בזמן, אווירה, מנגינות נעימות, אולי אפילו לעמעם אורות ליצור אווירה שלווה. בחוץ סוער, יש מלחמה, שלפחות הבית יהיה מקום שפוי ושליו".

שוורץ מחייכת ואומרת בהומור שחור: "אם ההורים רוצים לריב – לא ליד הילדים. כמה שפחות לידם. זה מפריע להם, בטח בתקופה הזאת. הם משלמים על זה מחיר. מדאגה למלחמה, שלא יהיה להם גם דאגה של מלחמה בבית".

היא מוסיפה עוד כמה עצות: "כדאי לשאול את הילד לשלומו. לחבק אותו. לתת תרגילי הרפיה. להעניק חיבוק, סיפור, חוויה נעימה, לשאול שאלות ולשחק. וכמובן אם הטראומה גדלה – כגון: ממצמץ, מתלונן, לא נרדם וכדומה, בוודאי לקחת לטיפול. אנחנו מְשַׂחֲקִים מִשְׂחָקִים, לרוב עם בובות. נצייר ציור ונאפשר לילד להביע את החרדה וכך הוא יכול לרפא את עצמו".

שוורץ מדגישה: "פעמים רבות שילדים בחרדה קיומית אז הם בכוננות ספיגה. הם מפחדים כל רגע שאולי מחבל יכנס. היה אצלי ילד שראה יד של מחבל מנסה לפתוח חלון. התמונה לא יוצאת לו מהראש. לכן חשוב לדעת שילדים עלולים לחשוב על כל אדם שהוא מחבל - כמו בתקופה של הפיגועים באוטובוסים, אנשים הלכו כל הזמן עם ראש אחורה. כל אירוע שקורה מחזק את האירוע הבא. לכן חשוב לדבר על זה ולהבין שזה לא קורה לכל אחד".

המשחק מגלה סודות

אלו דברים נוספים חשוב לדעת כשאנו מדברים על טראומה אצל ילדים?

"הרבה פעמים ילדים שבדיכאון או בחרדה זה לא מתבטא דווקא בהתכנסות, זה יכול להתבטא בהשתוללות, כעס, תוקפנות. זה גם תחת קטגוריה של דיכאון וחשוב לזכור את זה.

"כמו כן, לגבי כוח הדמיון, ניתן לראות לפעמים ילדים הולכים ברחוב ו'כאילו' נלחמים במישהו, עושים תנועות עם הידיים. קל להם לעבור מ'כאילו' ל'כאילו' בטבעיות. לכן הם ישחקו בכאילו אבא ואמא. נזכור שכוח הדמיון הזה יכול לרפא אותם מאוד.

"וכאשר הילד משחק, לא תמיד כדאי לעצור אותו, לעיתים דרך המשחק אנחנו יכולים לראות מה דולף לו החוצה ממה שהוא מרגיש".

טראומה: כששום תשובה איננה מספיקה

אנחנו עוברים לשוחח עם ליאור סיונוב, פסיכולוג התמחות בחינוך.

"האוכלוסייה שאני מטפל בה היא מראשון לציון, בת ים ותל אביב", מקדים ומספר סיונוב, "לא מדובר במעגל ראשון של חווי טראומה ברמה ראשונית, אבל ברור שיש אצל כולנו את מעגלי הפגיעות. אני רואה ביום יום ילדים שלנו שכאילו לא ראו את הטרור בעיניים ובכל זאת הטראומה בתוכם".

זה שאלה שאומנם אתה צריך לשאול אותי, אבל אשאל אותך בכל זאת, בטח תדע לענות לי על זה, מה קרה שנזכרנו כעת לדבר על טראומות?

סיונוב מחייך ועונה: "בחודש הראשון כולנו היינו בתרדמת – חוץ מאלו שחוו את הטראומה באופן ראשוני – כל השאר נעלמו. זה מעניין: גם מטופלים לפני המלחמה נעלמו. היה הדחקה של הסימפטומים. כאילו אין כלום. היה הלם. חלפו שלושה שבועות אחר כך, דברים צצים ואז הגיעו פניות. הורים דיווחו על ילדים שלא ישנים טוב בלילה, פתאום יש בעיות התנהגות, קושי בחזרה למסגרות. הורים הבינו שצריכים עזרה".

סיונוב ממשיך ומסביר על טראומה של ילדים: "הקושי עם ילדים זה הצורך לדובב אותם. אתה מבין שמשהו מוזר קורה אתו, הוא מודאג, אבל הוא לא יודע להגיד ממה".

אז אולי בוא נתחיל מהשאלה, איך אני כהורה ידע מה זה 'מודאג'?

"זה יכול להיות ילד ששואל איפה ההורים שלו כל הזמן. ילד שלא רוצה לחזור מבית הספר, לא נרדם טוב בלילה, קם באמצע הלילה למיטה של ההורים, שואל המון שאלות, מנסה להוציא מידע ממה שקורה מסביב. דאגה פנימית ששום מענה - גם אם נענה לו - לא יעזור לו באמת".

המלחמה הציפה התמודדויות מהעבר

איך אנחנו כהורים נדובב את הילד?

"אם לדוגמה הילד שואל על המלחמה, לא לחשוב שאם ניתן מידע זה מה שיעזור. צריך לדבר על הדאגה שלו. אפשר לשאול אותו ישירות, בעדינות: 'יכול להיות שאתה מודאג?', 'אתה חושש שיקרה משהו?', 'תספר לי מה יושב לך על הלב', כל זה אם כמובן מדובר בילד בגיל בית ספר, שיש אתו שיח".

"חודש אחרי המלחמה טיפלתי בילד בן עשר שעדיין היה בטוח שמחבלים מסתובבים מתחת לבית שלו", מספר סיונוב, "ההורים לא ידעו את זה ולא הבינו מה עובר עליו. רק דיבבתי אותו וזה מיד יצא לו. לכן חשוב מאוד פשוט לשוחח, לשים לב לילד".

סיונוב לוקח נשימה וממשיך: "עוד משהו חשוב זה מה לא לעשות. ובכן, לא לשתף פעולה עם הפחד.

"היה ילד שהתחיל להיכנס למיטה של ההורים. הוא כבר גדול אבל הם שיתפו אתו פעולה כי הם ראו שהוא מאוד לחוץ ולכן הם הסכימו לזה. בכל תקופת הטיפול ההורים שיתפו אתו פעולה. לכן, לא לזרוק אותו מהמיטה אבל כן לפנות במהירות לעזרה על מנת לסייע ולפתור את זה ולא להיכנע לזה".

בנוסף לטיפים החשובים הללו, יש לך טיפ זהב להורים לילדים שמזהים שיש להם טראומה?

"במלחמה הזאת יש משהו מעניין. היא מציפה הרבה דברים שהיו לפני. ילדים שהיה להם דברים מושתקים – טראומה שהם הצליחו להסתיר ולתפקד כרגיל – פתאום המלחמה הציפה הכל.

"חוסר האונים של כולנו והפחד מהבאות, הציף אצל הילדים שלא טופלו עד היום חרדות שלא קשורות למלחמה ועכשיו זה עלה".

"כדאי לדבר בגובה העיניים", ממשיך סיונוב לדרכי הפעולה, "ילדים שחווים טראומה באופן קשה – זה ילדים שלא דיברו איתם. הסתירו מהם. זאת אומרת, טוב לסנן מידע ולא להעביר להם הכל, אבל חשוב כן לתווך להם את מקורות המידע, כך אנחנו נהיה מקור המידע האמין ביותר בשבילו.

"אם יש אזעקות ולהגיד לילד 'אין כלום, הכל בסדר', זה גורם לו לחפש מידע במקום אחר ואז הוא מתמודד עם הרבה מידע שלא מתאים לו. לכן, חשוב לתווך לו נכון את המידע ויותר מלתווך – חשוב מאוד לדבר אתו בגובה העיניים".

"וכמובן", מחדד סיונוב לסיום, "שאם הטראומה הינה קשה יותר – תעשו טובה לילד שלכם ותלכו לטיפול מקצועי".