בשבוע שעבר הלכתי לפגישה קצרה לפסיכולוגית, לשוחח על ילדיי - ספציפית, על הפעוט שלי שעדיין לא נגמל (הוא בתהליך הזה כבר חצי שנה, אבל מי סופר?!) ועל אחיו הקטן שמקנא בתינוקת החדשה שלנו ("להיות עדין איתה זה לא אומר לזרוק את הלגו שלך לכיוונה!" - שיחה שניהלנו מוקדם יותר באותו יום) ועל, איך לא, התינוקת שלא מפסיקה לצרוח יומם וליל.
בקיצור, הייתי מותשת. סיפרתי את כל זה למטפלת ושאלתי אותה בצורה חדה, תוך כדי שאני משפשפת כתם לח וצהבהב שעיטר את חולצתי, מה לא בסדר עם הילדים שלי. היא השיבה בשאלה משלה: "אבל למה הילדים שלך צריכים להיות כל כך מושלמים כל הזמן?"
הפסקתי באחת לנסות להסיר את המפגע המסתורי מבגדיי. המילים שהיא אמרה פשוט היכו בי וגרמו לי לתהות כיצד להגיב. ובכן, כי זה יהיה הרבה יותר קל אם הם יתנהגו איך שאני רוצה, אמרתי. אבל גם כשהטענה הזו יצאה מפי, הלב שלי לא היה שלם איתה. התינוקת שלי אפילו לא בת חודשיים, איך אני יכולה לצפות שהיא "תתנהג" בצורה כלשהי בכלל? ולגבי הפעוט שלי, ובכן, הוא פשוט עושה מה שפעוטות עושים - חווה רגשות בעוצמה ובוחן גבולות.
הפסיכולוגית המשיכה והסבירה שלציפייה מהצאצאים שלנו לציית ולהתנהג ללא דופי יש לעתים קרובות שורשים שנעוצים בילדות שלנו אנו. כלומר, אם גדלתם בסביבה שבה ציפו מכם "להיראות אך לא להישמע" או "להפסיק לבכות!" (כמו שקרה לא מעט בשנות ה-80), אז אולי יהיה לכם לא נוח לאפשר לילדים שלכם להיות, ובכן, ילדים.
לאחר הפגישה, בעלי ואני קיימנו דיון מעניין על איך חונכנו וכמה שאנחנו רוצים שיורשי העצר שלנו ירגישו שיש להם את החופש לבטא את עצמם עכשיו ובהמשך החיים (באופן סביר כמובן - השלכת לגו היא לא אקט שמקובל עלינו).
לאחר שעיבדתי את המידע הזה, ההקלה שחשתי הייתה גדולה מאד. במקום לצפות שהבת שלי תישן טוב יותר והבן שלי יקבל בשמחה את אחותו החדשה, יכולתי פשוט... לתת להם להיות. ואמנם, כן, ברור שהייתי מעדיפה תינוקת שמסוגלת לנמנם בעגלתה למשך שעות ופעוט שיכול להיפרד מחיתולים לתמיד, בקלות, אבל לתת לעצמי - ולהם - רשות "להתנהג בצורה לא נכונה" הפך את המצב לכל כך הרבה יותר נסבל.
וזהו, מאז אימצנו את הגישה הזו של "אבל למה הם צריכים להיות מושלמים כל כך כל הזמן?" כמנטרה המשפחתית החדשה שלנו. זו דרך להזכיר לעצמנו לבדוק את הציפיות שלנו ולהוריד אותן קצת בשביל הילדים שלנו - ובשביל עצמנו. כי בדיוק כמו הרבב הזה על הטי-שירט שלי, חיי המשפחה מבולגנים לפעמים... וזה יותר מבסדר.