כבר לפני שנים רבות, כשהתחילו מטחי הטילים על הערים הדרומיות – כתבתי כתבות בעניין של הפחד, החרדה, ואיך לנהוג עם הילד למעשה.
הורים רבים ספרו לי בעבר, שהם תלו את הדברים הכתובים על המקרר, שיהיו לנגד עיניהם ויזכירו להם איך לנהוג.
אפילו ספר מיוחד הוצאתי לילדים, הוא חולק אז על ידי עיריות הדרום והמועצות, לעשרות אלפי בתים. ובו רשמתי גם הוראות להורים.
אבל עכשיו, כששוב שומעים על מטחים ויריות, ובאי ידיעה סביב מחוזות נוספים, שאולי לצערנו יתחילו ללמוד מהי אזעקה, התבקשתי לדבר על כך שוב.
אז איך באמת אנו יכולים לעזור לילדינו לפחד כמה שפחות ממלחמה ומאזעקות?
גם ילדים וגם מבוגרים פוחדים ממלחמות ומאזעקות. יש כאלו שלא מודים בכך, ויש כאלו שמדברים על הפחד באופן חופשי.
המבוגרים שבינינו כבר יודעים שהעולם אינו מורכב רק מזוך ומטוהר, אבל הילדים התמימים שלנו, בטוחים עדיין, לפחות חלקם, שהחיים הם תום ומתיקות, ובכל פעם שמתברר להם שלא כך הדבר, הם נבהלים מאוד ופוחדים מהבאות.
אנחנו חייבים לזכור, שלילד שלנו יש חוסן נפשי חזק מאוד, ואנחנו צריכים רק לשמר אותו.
אבל החוסן הנפשי הזה לא נשמר אם אין מגיבים נכון לפחדיו.
אל תפחדו לדבר עם הילד על הפחד. לומר לו את האמת, לא את כולה, אבל כן אותה.
לומר לו את מה שהוא מסוגל לשמוע בגילו (לא יותר).
כשמדברים עם הילד באופן חופשי על הפחד, הילד לומד שהפחד קיים גם אצל אחרים ופוחד פחות.
כשמדברים עם הילד על מושג הפחד, הוא מבין שהפחד זה לא דבר שצריך להחביא אותו, להסתיר אותו, להתכחש לו, וכך הוא מדבר עליו ונותן לו מקום בחייו.
לא פעם הורים אומרים לילד: "די, תפסיק לפחד כל כך!", "אל תהיה כזה פחדן!", "אל תהיה תינוק!".
הם לא שמים לב, שהמשפטים הללו לא מסייעים לילד להתגבר על פחדיו, אלא להפך, הם גורמים לו לחשוב לעצמו מחשבות שונות, שאף אחת מהן לא עוזרת לו לנטרל את הפחד.
הוא חושב לעצמו בתת המודע כך: "הורים שלי לא מבינים אותי!", "אני באמת לא ילד כמו כל הילדים, אני סתם פחדן!", "אם אומרים לי שאני תינוק, אז אולי אני באמת תינוקי, כך ימשיכו לומר לי בכל מקרה, אז למה שאתאמץ?".
האם אתם רוצים, הורים יקרים, להקל על ילדיכם את הירידה למקלט, או את ההליכה לחדר האטום?
זכרו שהילדים מושפעים מהתגובות שלכם. לכן, אל תגיבו באופן קיצוני כאשר הילד נמצא לידכם.
הילד רואה אתכם ומבין לפי התגובות שלכם מה קרה ומה זה אומר. אני יודעת שקשה להישאר שאננים, כששריקת טיל נשמעת מעל לראשכם, אבל יש הבדל בין התנהלות של בהלה וזריזות, לבין התנהגות של חוסר ישע וצרחות.
אני יודעת ובטוחה, מתוך פעמים רבות ששהיתי בדרום כמרצה, ובדיוק אז נשמעה אזעקה מחרידה, שקשה באותם רגעים מפחידים לשלוט בעצמנו, אבל בכל זאת, עד כמה שאנו יכולים, כדאי ורצוי, למתן את תגובותינו, כשנזכור שילדינו עמנו.
אם אנו מוכנים מראש למצב שבו אזעקה עלולה להישמע, כדאי שנרגיע את עצמנו לפני שהיא מגיעה. נתמיד בנשימות נוחות, ניתן לעצמנו לנוח על כורסה ורגלינו למעלה, נוותר לעצמנו על עבודות בית שונות, שאולי כך הן היו מטרידות אותנו.
אם יש בביתכם מכשיר, המעביר מידע, אל תפעילו אותו כשהילדים בסביבה. הדיווחים אינם מותאמים לילדים. שימו לב שלא לדבר בטלפון ולפרט כמה אתם מודאגים כשהילד שומע זאת.
נסו לשדר אווירה של רוגע. אל תכריזו שאינכם פוחדים, וגם אל תאמרו לילד שאין מה לפחד, אבל גרמו לו ולעצמכם לפחד פחות על ידי הרגעת גופכם במילים ובמשפטים פנימיים, שרק אתם יודעים שהם מועילים לכם.
הניחו בחדר המיוחד כלי נגינה אם יש בידיכם, משחקים שהילדים אוהבים, צבעים שהם נוהגים לצבוע בהם, דפים לציור וחוברות צביעה, חדשו בכל פעם מחדש בדברים זולים, שיכולים לעניין את הילד ולהשכיח ממנו את הפורענויות. הכינו את החדר לכך שיהיה חדר של כיף עבור הילד.
(אני זוכרת את החדר האטום במלחמת המפרץ, כשילדיי היו קטנים, זה היה חדר הפעלה מתוק, שהם ממש חיכו לאזעקה שיוכלו להיכנס אליו, ואני הקפדתי שיישאר כזה למען המצב).
שירו עם הילד שירים, נגנו וריקדו, גם אם קשה לכם. המחשבות ילכו אחר המעשים.
שחקו עם הילדים במשחקים חביבים, זה ירגיע אותם והאמת, גם אתכם.
ילד ששואל שאלות זה מצוין. ענו לו לפי רמתו, אבל השתדלו שתשובותיכם יהיו פשוטות ומתאימות לגילו.
הרבו בחביבות ביושבכם בחדר הזה, דברו ברוגע וברוח טובה, נצלו את שעות ה'ביחד' שלכם עם הילדים.
נסו להכניס הומור לימים הקשים. לא יעזור אם תלחצו ותאכלו ציפורניים בשקט.
קראו לאזעקה בשם. קראו לטיל – חדק של פיל, לכיפת ברזל – כיפה אדומה, המציאו המצאות ילדותיות וחמודות יחד עם ילדיכם, זה יועיל להם, וזה ירגיע אתכם.
(במלחמת המפרץ כתבתי יומן שלם בחדר האטום יחד עם ילדיי, היה נחמד להיזכר בדברים לאחר שהמלחמה תמה, הלוואי שתסתיים גם המלחמה המתמשכת הזו ונקרא את הכול כמו ספר זכרונות).
והעיקר,
זכרו והזכירו לעצמכם ולסובבים אתכם, שלא בחיל ולא בכוח מישהו מנצח, ואנחנו, למזלנו, יש לנו על מי להישען ולסמוך.
הצגת כל התגובות